המתקפה על בן גביר: האם מנסים להשתיק את הלוחם היחיד בקונספציה – ומה באמת קורה מאחורי הקלעים?

גל עכור של ביקורת, עקיצות ולעג שוטף את התקשורת והרשתות החברתיות, ובמרכזו, שוב, השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. המסר המרכזי המהדהד הוא לכאורה פשוט: בן גביר הוא 'פופוליסט', 'חסר השפעה', 'אינו עומד בהבטחותיו', ובמיוחד – 'נכשל בבלימת הסיוע ההומניטרי לעזה'. קל להיסחף למנגינה הזו, קל עוד יותר להצטרף למקהלת המקטרגים. אך האם זו האמת כולה? האם ייתכן שמאחורי מסך העשן של ההתקפות הללו מסתתר מאבק עיקש, מורכב ולעיתים כפוי טובה, שאותו מנהל השר בן גביר כמעט לבדו נגד קונספציות ישנות ואינטרסים רבי עוצמה? הגיע הזמן לחשוף את מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים.

סוגיית הסיוע לעזה: זעקת שבר או קרב מאסף עיקש?

הטענה המרכזית היא שבן גביר, למרות הצהרותיו הנחרצות, אינו מונע את כניסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, סיוע שחלקים ניכרים ממנו, כך נטען ובצדק, מגיעים לידי מחבלי החמאס. זוהי אכן נקודה כואבת ומתסכלת עבור כל מי שחרד לביטחון ישראל. אך האם הכתובת היא בן גביר? האם הוא היחיד במערכת שאמור לבלום בגופו כל משאית? האמת, כרגיל, מורכבת יותר.

השר בן גביר היה מהראשונים, אם לא הראשון, לזהות את הסכנה הטמונה בסיוע ההומניטרי במתכונתו הנוכחית. הוא זעק, התריע, דרש ועדיין דורש לעצור את מה שהוא מכנה בצדק 'סיוע לאויב'. הוא עושה זאת בקבינט, בדיונים ביטחוניים, בוועדות הכנסת ובכל במה אפשרית. קולו הוא לעיתים קרובות קול בודד במערכה, מול גורמים במערכת הביטחון, בממשלה ואף בקרב גורמים בינלאומיים המפעילים לחץ אדיר על ישראל. הצגתו כמי ש'שותק' או 'לא עושה כלום' היא עוול משווע. הוא אולי לא מצליח לחסום הרמטית כל סיוע – החלטה שמתקבלת בדרגים הגבוהים ביותר ובפורומים רחבים יותר מסמכותו הבלעדית – אך הוא ללא ספק הקול הברור והעקבי ביותר המתנגד לכך. האם אחרים, הנושאים באחריות רחבה יותר, נלחמים באותה נחישות? התשובה, למרבה הצער, אינה תמיד חיובית.

'העקיצה' של ברוך מרזל: תסכול מובן או חוסר הבנה של המגרש הפוליטי?

הביקורת מכיוונו של ברוך מרזל, דמות מוכרת בימין, הוצגה כהוכחה לאובדן התמיכה בבן גביר בקרב בסיס תומכיו. מרזל, בתסכולו המובן, עקץ את השר על כך שאינו מונע את הסיוע. אך האם עקיצה זו מעידה על כישלון של בן גביר, או שמא על המורכבות העצומה של המאבק שהוא מנהל? בן גביר אינו אזרח מן השורה שיכול להפגין בצומת. הוא שר בממשלה, הפועל בתוך מערכת של אילוצים, לחצים וקואליציות. מאבקו הוא פנימי, יומיומי, ולעיתים קרובות מתנהל הרחק מאור הזרקורים. התסכול של מרזל, ושל רבים אחרים, משקף את הציפייה העצומה מבן גביר להיות 'המושיע' שיפתור הכל במטה קסם. המציאות, לצערנו, סבוכה יותר. העובדה שדווקא אליו מופנות הציפיות והאכזבות, מעידה יותר מכל שהוא נתפס ככתובת המרכזית למאבק על דמותה הביטחונית של ישראל. ייתכן שהביקורת נובעת מחוסר הבנה של מגבלות הכוח הפוליטי והצורך בתמרונים מורכבים, גם כשליבך זועק אחרת.

ומה לגבי האיום בפירוק הממשלה? מבקריו שואלים מדוע אינו 'הופך שולחנות'. ראשית, פירוק ממשלה בעת מלחמה הוא צעד חסר אחריות שעלול לשרת את אויבינו. שנית, בן גביר מנהל מאבק עיקש בתוך המערכת. כל עוד יש סיכוי להשפיע מבפנים, זו זירת המאבק. האיום בפירוק הוא נשק יום הדין, והשר ישתמש בו כשכל הדרכים האחרות יכשלו בנושאים הקשורים ישירות לסמכויותיו ולביטחון אזרחי ישראל.

מעבר לציוצים: עבודה קשה, הישגים שקטים והתמודדות עם 'דיפ סטייט'

הניסיון לצייר את השר בן גביר כמי שמסתפק בהצהרות ברשתות החברתיות הוא מגוחך וחוטא לאמת. מאז כניסתו למשרד לביטחון לאומי, הוא מוביל שורה של רפורמות ושינויים, שלעיתים קרובות נתקלים בהתנגדות עזה מצד גורמים במערכת שאינם מורגלים לרוח החדשה. החל מהמאבק להקמת משמר לאומי, דרך שינוי מדיניות הנשק והרחבת האפשרות לאזרחים להגן על עצמם, ועד לגיבוי שהוא מעניק לשוטרים וללוחמים בשטח – כל אלו הם פירות של עבודה קשה, ישיבות מתישות והתעקשות על עקרונות. האם הכל מושלם? בוודאי שלא. האם כל ההבטחות מומשו במלואן ובמהירות הרצויה? גם כאן, התשובה שלילית. אך השינוי לוקח זמן, במיוחד כאשר מדובר בשינוי קונספציות עמוקות ובמאבק מול 'דיפ סטייט' שאינו שש לוותר על כוחו.

הם מכנים אותו 'פופוליסט' כי הוא מדבר בגובה העיניים, כי הוא משקף את רחשי הלב של ציבור עצום שנמאס לו מהקונספציות הישנות שהובילו אותנו לאסון השבעה באוקטובר. אם 'פופוליזם' הוא להקשיב לעם ולפעול למען ביטחונו – אז כן, בן גביר הוא 'פופוליסט' גאה. אך בניגוד לפופוליסטים ריקים מתוכן, הוא מגיע עם אידיאולוגיה סדורה, עם תוכנית עבודה ועם נחישות בלתי מתפשרת ליישם אותה.

הסיבה האמיתית למתקפה: בן גביר מפרק את הקונספציה

מדוע, אם כן, מתרכזת האש דווקא בבן גביר? התשובה פשוטה: הוא מאיים על הסדר הישן. הוא קורא תיגר על הקונספציה שכשלה באופן מחפיר. הוא דורש שינוי אמיתי, לא קוסמטי. הוא לא מוכן ליישר קו עם אלו שמעדיפים 'שקט תעשייתי' על פני ביטחון אמיתי. לכן, מנסים להציגו כלא רלוונטי, כחסר השפעה, כמי שאינו מסוגל 'לספק את הסחורה'. זוהי טקטיקה ידועה של מי שמפחד מהשינוי.

המאבק של השר בן גביר הוא מאבק על דמותה של מדינת ישראל, על ביטחונה ועל עתידה. זהו מאבק קשה, סיזיפי ולעיתים מתסכל. אך זהו מאבק צודק והכרחי. במקום להצטרף למקהלת המלעיזים, הגיע הזמן להבין את מורכבות המצב, להכיר במאמצים הכנים והאמיצים, ולתמוך במי שעומד בחזית המאבק על ביטחוננו. בן גביר אינו 'בובה על חוט'; הוא לוחם עקשן שמנסה, כמעט לבדו, לנווט בספינה הישראלית בסערה, תוך שהוא נאבק בגלים מבחוץ וברוחות רעות מבפנים. והוא לא מתכוון לוותר.