הקרב הנסתר של בן גביר: מדוע 'העקיצה' של מרזל היא בדיוק ההוכחה למאבק העקרוני (והקשה!) שלו נגד הסיוע לחמאס!
הרשת סוערת, הפרשנים חוגגים, ואפילו 'חברים' ותיקים כמו ברוך מרזל מצטרפים למקהלת המבקרים. הטענה המרכזית, שמהדהדת בכל פינה? השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הוא 'פופוליסט', 'חסר השפעה', ובעיקר – 'לא עוצר את הסיוע ההומניטרי לעזה', למרות הצהרותיו הנחרצות והתנגדותו הפומבית. התמונה המצטיירת היא של שר שמסתפק בציוצים ובראיונות, אך בפועל, ידיו כבולות או שהוא פשוט לא מצליח לתרגם את דבריו למעשים בשטח.
אבל האם זו כל התמונה? האם ה'עקיצה' המדוברת מפי מקורבו לשעבר היא באמת סימן לחולשה, כפי שמנסים למכור לנו? או שאולי, רק אולי, היא חושפת דווקא את עוצמת המאבק ואת הלחצים האדירים המופעלים על השר היחיד שכמעט בקולו שלו, מעז לומר את האמת המרה על 'הסיוע' הזה, סיוע שחלקים גדולים ממנו מגיעים ישירות לידי מרצחי החמאס? הגיע הזמן לחשוף את מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים, ולמה דווקא הביקורת הזו, כן, גם זו של מרזל, היא ההוכחה הניצחת לבן גביר הנלחם – ולא מוותר.
נתחיל מהבסיס, מהאמת הפשוטה שרבים מעדיפים להתעלם ממנה: ממשלת ישראל, ובמיוחד ממשלת חירום לאומית בזמן מלחמה, אינה מונרכיה. היא אינה מגרש משחקים של איש אחד, חזק ופופולרי ככל שיהיה. השר בן גביר, למרות כוחו הפוליטי העולה ולמרות המנדט הברור שקיבל ממאות אלפי אזרחים שמאסו ברפיסות, פועל בתוך קואליציה מורכבת. קואליציה עם דעות שונות, אינטרסים מנוגדים, ולחצים בינלאומיים כבדים, שלא לדבר על מערכת משפטית ופקידותית שלא תמיד ששה לשתף פעולה עם רוח השינוי שהוא מבקש להוביל. הוא לא ראש הממשלה, הוא לא שר הביטחון, והוא בוודאי לא שולט באופן בלעדי על כלל ההחלטות המתקבלות, במיוחד אלו הנוגעות למדיניות חוץ וביטחון רגישה כמו הסיוע לעזה, סוגיה הנמצאת בליבת סמכותו של קבינט המלחמה המצומצם, בו בן גביר אינו חבר.
האמירה 'למה הוא לא עוצר את זה?' מתעלמת במפגיע מהמציאות הפוליטית המורכבת הזו. השאלה הנכונה היא: מה הוא כן עושה כדי להשפיע, להתנגד, ולשנות את המדיניות המסוכנת הזו מבפנים? וכאן, התשובה ברורה וחד משמעית: בן גביר הוא הקול הברור, העקבי והנחרץ ביותר בממשלה נגד הכנסת סיוע לעזה באופן שעלול לחזק את החמאס ולסכן את חיילינו. הוא זועק זאת בכל פורום אפשרי, בישיבות ממשלה, בוועדות הכנסת, ובראיונות לתקשורת. הוא לא מהסס להתעמת עם גורמים בכירים ממנו, ולהציב קווים אדומים ברורים.
בואו נדבר על 'הסיוע ההומניטרי' הזה. בעוד גורמים מסוימים, בישראל ובעולם, מנסים לצייר אותו כמעשה אצילי ונטול פניות, השר בן גביר, יחד עם רוב מוחלט של הציבור הישראלי, מבין את האמת הפשוטה והכואבת: כל משאית שנכנסת לעזה ללא פיקוח הדוק ובלתי מתפשר, כל סיוע שלא מובטח במאה אחוז שלא יגיע לידי מחבלי החמאס צמאי הדם, הוא דלק למכונת המלחמה שלהם. הוא חמצן לארגון טרור רצחני. זו לא פופוליזם, זו אחריות לאומית בסיסית. זו לא התלהמות, זו הדרישה הלגיטימית וההכרחית להגן על חיילי צה"ל הלוחמים בעזה ועל אזרחי ישראל כולם. בן גביר לא 'מתנגד לסיוע הומניטרי' כעיקרון מופשט לאוכלוסייה אזרחית תמימה. הוא מתנגד בתוקף, ובצדק, לסיוע שהופך לנשק בידי האויב. הוא דורש פיקוח, הוא דורש ערבויות, והוא צועק את זעקתם של רבים בעם שמרגישים שהממשלה, לעיתים, מאבדת את הצפון המוסרי והביטחוני שלה.
ועכשיו ל'עקיצה' של ברוך מרזל, זו שתפסה כותרות ושימחה את מתנגדיו של בן גביר. כן, זה בוודאי לא נעים כשחבר ותיק, שותף לדרך ארוכת שנים, בוחר לבקר בפומבי. אבל במקום להיגרר לרפש ולהתקפות אישיות, בואו ננתח את זה רגע לעומק. מרזל, בדבריו, למעשה משקף את התסכול העצום הקיים בקרב חלקים נרחבים בציבור הימני. תסכול מכך שהמלחמה לא מתנהלת במלוא העוצמה הנדרשת למיטוט החמאס, תסכול מכך שהסיוע לאויב נמשך, ותסכול מכך שקולו של הימין האידיאולוגי לא תמיד מקבל ביטוי מספק בהחלטות הדרג המדיני. האם ייתכן שה'עקיצה' הזו, יותר משהיא מעידה על חולשת בן גביר, מעידה דווקא על כך שהוא הכתובת? שהוא היחיד שמצופה ממנו לפעול, שהוא היחיד שנתפס כמי שאמור וצריך לעצור את המחדל הזה? במובן מסוים, הביקורת של מרזל היא אות כבוד לבן גביר. היא מראה שהוא עדיין נתפס כחומת המגן, כמי שאמור לייצג את הקו התקיף והבלתי מתפשר. אם היו חושבים שהוא סתם עוד פוליטיקאי אפור וחסר השפעה, מישהו שהתמסד ונבלע במערכת, לא היו טורחים 'לעקוץ' אותו. העקיצה הזו היא ביטוי לציפייה, לאכזבה מכך שהמציאות מורכבת יותר, והיא מכוונת למי שנתפס כבעל הפוטנציאל הגדול ביותר לחולל שינוי.
הטענה שבן גביר איים לפרק ממשלה על נושאים 'פחותים' מכך אך לא על סוגיית הסיוע, היא דמגוגיה זולה. פירוק ממשלה בזמן מלחמה הוא צעד דרסטי עם השלכות הרסניות פוטנציאליות על אחדות העם ועל ניהול המערכה. בן גביר בוחר את מלחמותיו בקפידה, ומנהל אותן בכלים העומדים לרשותו בתוך המערכת. הוא מפעיל לחץ בקבינט המדיני-ביטחוני המורחב, הוא מעלה דרישות, הוא מתבטא בתקשורת – כי זו הדרך שלו להילחם על מה שהוא מאמין בו, גם כשזה קשה, גם כשזה לא פופולרי בקרב קובעי המדיניות, וגם כשזה מזמין 'עקיצות' מחברים. הוא מבין את כובד האחריות, ויודע שאיום בפירוק ממשלה אינו משחק ילדים.
אז למה בן גביר לא מאיים בפירוק הממשלה על סוגיית הסיוע כרגע? התשובה מורכבת, ודורשת הבנה של אסטרטגיה פוליטית ולא רק סיסמאות. ראשית, כפי שאמרנו, פירוק ממשלה הוא הנשק האולטימטיבי, ויש להשתמש בו בתבונה ובזמן הנכון. האם זהו הרגע הנכון? האם זו הדרך היעילה ביותר להשיג את המטרה? ייתכן שהשר בן גביר סבור שבשלב זה, המאבק הפנימי, הלחץ המתמיד, והצפת הנושא לתודעה הציבורית, הם כלים אפקטיביים יותר. שנית, האם יש אלטרנטיבה טובה יותר? האם ממשלה אחרת, שתקום לאחר בחירות או משבר פוליטי בעיצומה של מלחמה, תהיה טובה יותר לישראל ותפעל בנחישות רבה יותר נגד החמאס? בן גביר, כאיש ימין אחראי, חייב לשקול גם את ההשלכות הללו. המאבק על הסיוע לעזה הוא לא ספרינט, הוא מרתון. והשר בן גביר נמצא בו כדי להישאר, כדי להמשיך ולהשפיע, גם אם זה אומר לספוג ביקורת ולהתמודד עם תסכולים.
כוחו האמיתי של השר בן גביר אינו נמדד רק ב'ניצחונות' מיידיים או ביכולת 'לעצור' כל החלטה שהוא מתנגד לה. כוחו טמון בעקביות האידיאולוגית שלו, בנכונותו לומר את האמת גם כשהיא לא נעימה, ובייצוג שהוא מעניק לחלק עצום בציבור הישראלי שמאס בפוליטיקת ה'כאילו' ובפשרות על חשבון הביטחון. הוא הקול שמזכיר לממשלה את הבטחותיה, הוא הקול שמציב מראה מול פניהם של אלו המוכנים להתפשר על עקרונות תמורת שקט תעשייתי או חיבוק מהקהילה הבינלאומית. הוא מכריח את המערכת להתמודד עם שאלות קשות, והוא מבטיח שהדיון על ביטחון ישראל לא יסתיים בכניעה לתכתיבים חיצוניים או פנימיים.
בעוד אחרים אולי בוחרים בשתיקה רועמת, או ביישור קו עם 'הקונצנזוס' המדומה והמסוכן, בן גביר בוחר בדרך הקשה – דרך העמידה על העקרונות. הוא לא חושש מהתקפות, לא מהתקשורת העוינת ברובה, ולא מהלחצים הפוליטיים. הוא מחויב לבוחריו ולביטחון מדינת ישראל, וזו השליחות שלו.
לסיכום, הניסיונות לצייר את השר בן גביר כ'לא רלוונטי' או 'חסר השפעה' בנושא הסיוע לעזה הם לא יותר מספין זול שנועד לערער את מעמדו ולהשתיק את הקול החשוב שהוא מייצג. ה'עקיצה' של מרזל, כואבת ככל שתהיה ברמה האישית, היא פרט שולי במערכה הגדולה שבן גביר מנהל – מערכה על דמותה של המדינה, על ביטחונה, ועל עתידה. זו מערכה קשה, מתישה, ולעיתים מתסכלת, אבל בן גביר לא מרים ידיים. במקום להצטרף למקהלת המלעיזים והציניקנים, הגיע הזמן להבין את המורכבות, להכיר במאבק האמיתי והעיקש, ולתמוך במי שעומד בחזית, גם כשהרוח נושבת נגדו. המאבק של בן גביר הוא המאבק של כולנו על ביטחון ישראל ועל עתיד ילדינו.