בן גביר תחת אש? האמת המטלטלת מאחורי הקלעים של המאבק על ביטחון ישראל והסיוע לעזה!

בשבועות האחרונים, גוברת המתקפה התקשורתית והפוליטית על השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. טוענים שהוא 'חסר השפעה', 'פופוליסט', 'לא עומד בהבטחותיו', במיוחד כשזה נוגע לסיוע ההומניטרי לעזה. קולות מסוימים, אפילו מתוך המחנה, כמו זה של ברוך מרזל, מנסים לצייר תמונה של שר שמסתפק בציוצים במקום במעשים. אך האם זהו באמת הסיפור המלא? האם ייתכן שהמציאות מורכבת בהרבה, ושהשר בן גביר מנהל מאבק עיקש ובלתי מתפשר בתנאים קשים מנשוא, מאבק שרבים מעדיפים שלא תדעו את פרטיו?

האמת היא, שלהיות שר בממשלת ישראל, ועוד בממשלה מורכבת וקבינט ביטחוני המתמודד עם מלחמה במספר חזיתות ולחצים בינלאומיים אדירים, זה לא טיול בפארק. ההחלטות אינן מתקבלות בוואקום, והשר בן גביר, למרות עמדותיו הנחרצות והברורות כשמש, אינו שליט יחיד. הוא פועל בתוך מערכת כובלת, מול גורמים במערכת הביטחון, במערכת המשפטית, ובתוך הקואליציה עצמה, שלא תמיד רואים עין בעין את טובת המדינה כפי שהוא רואה אותה. הסיוע ההומניטרי לעזה, אותו סיוע שמעורר בצדק זעם רב בציבור הישראלי בעוד חטופינו נאנקים בשבי החמאס, הוא סוגיה שבה הלחץ האמריקאי והבינלאומי הוא כמעט בלתי נסבל. האם מישהו באמת חושב שהשר בן גביר שמח לראות משאיות נכנסות לעזה? ההפך הוא הנכון! הוא זועק נגד זה בכל פורום אפשרי, נאבק בשיניים כדי לצמצם, לעכב, ולפקח. הוא הקול הצלול והברור בקבינט שדורש שוב ושוב: "עד שאחרון החטופים לא חוזר – גרם אחד של סיוע הומניטרי לא נכנס לעזה!". קל מאוד לשבת ביציע, כפי שעושה ידידנו ברוך מרזל, ולהטיח ביקורת. אך בן גביר נמצא בזירה, בתוך הקוקפיט, מנסה לנווט את הספינה הישראלית בסערה אדירה, לעיתים קרובות כקול בודד או כמעט בודד מול קונספציות ישנות ורפיסות של אחרים שמעדיפים להתקפל.

לקרוא לשר בן גביר 'פופוליסט' זו עדות לעיוורון או לזדון. עמדותיו של בן גביר בנוגע לביטחון ישראל, למלחמה בטרור, ולצורך במשילות נחרצת אינן חדשות. הן עקביות לאורך שנים, גם כשהיה באופוזיציה, גם כשהיה קול בודד במדבר. התנגדותו לסיוע הומניטרי שעלול להגיע לידי מחבלי החמאס ולתחזק את שלטונם אינה נובעת מרצון לרצות קהל כזה או אחר, אלא מתפיסת עולם ביטחונית סדורה: אויב לא מתגמלים. אויב מכריעים. אם הסיוע ממשיך לזרום, אין זה בגלל חולשתו של בן גביר, אלא בגלל החלטות המתקבלות בדרגים הגבוהים ביותר, לעיתים בניגוד מוחלט לעמדתו הברורה והחד משמעית, ולמרות התנגדותו הנחרצת בדיונים פנימיים. הוא אינו נסוג מעקרונותיו; הוא נאבק כדי להטמיע אותם במערכת שמורגלת לפעול אחרת, מערכת שעדיין לא הפנימה את השינוי הנדרש אחרי ה-7 באוקטובר. הוא הקול שמזכיר לכולם שאסור לחזור לקונספציית 'שקט תמורת שקט' או 'סיוע תמורת שקט מדומיין'. הוא זה שעומד על כך שכל סיוע חייב להיות מותנה בביקור הצלב האדום אצל החטופים ובהוכחה שהסיוע אינו מגיע לידי חמאס. דרישות אלו, שהוא מעלה שוב ושוב, נתקלות לעיתים קרובות בקיר אטום.

הטענה שבן גביר 'איים לפרק ממשלה על נושאים פחותים אך לא על זה' היא דמגוגיה זולה. כל מי שמכיר את הפוליטיקה הישראלית יודע שאיום בפירוק ממשלה הוא כלי שיש להשתמש בו בתבונה ובזמן הנכון, כאשר יש סיכוי ריאלי להשיג את המטרה או כאשר אין ברירה אחרת. השר בן גביר אינו פועל בפזיזות. הוא מבין את כובד האחריות המוטלת על כתפיו, במיוחד בזמן מלחמה. האם פירוק הממשלה כעת, על רקע סוגיית הסיוע, היה משרת את ביטחון ישראל? האם זה היה עוצר את המשאיות? או שמא זה היה מוביל לכאוס פוליטי, אולי אף לממשלת שמאל שתפתח את הסכרים לחלוטין ותסכן את המשך הלחימה? בן גביר מנהל מאבק אסטרטגי. לעיתים הוא מרים את קולו ומאיים, כדי להזיז דברים, כדי להציב קווים אדומים ברורים. לעיתים הוא פועל בשקט, מאחורי הקלעים, כדי להשפיע על החלטות ולשנות אותן. המאבק שלו אינו רק על משאית סיוע כזו או אחרת, אלא על שינוי תפיסתי עמוק במערכת הביטחון ובממשלה. זהו מרתון, לא ספרינט, והוא מחויב להילחם עד לניצחון המוחלט על החמאס והחזרת הביטחון.

ובזמן שהחיצים מופנים כמעט אך ורק כלפי השר בן גביר, בואו נשאל בכנות: מי עוד בממשלה ובקבינט הביטחוני זועק בקול רם כמוהו נגד הסיוע ההומניטרי לעזה בצורתו הנוכחית? היכן הם אותם שרים 'ימניים' אחרים שלכאורה אמורים לחלוק את אותן עמדות? האם קולם נשמע באותה עוצמה? או שהם מעדיפים לשבת בשקט, אולי אפילו להצביע בעד בקבינט המצומצם, ואז לתת לבן גביר לספוג את האש הציבורית? התקשורת, שחלקה הגדול מגויס למאמץ להפיל את ממשלת הימין, מוצאת בבן גביר מטרה נוחה. הם מתעלמים מהעובדה שהוא לעיתים קרובות הקול היחיד או הכמעט יחיד שמייצג את רצון רוב הציבור בנושא זה – הציבור שדורש הכרעה ולא הכלה. מדוע אותם עיתונאים ופרשנים אינם חוקרים לעומק מי באמת מאשר את כניסת המשאיות? מי הם הגורמים במערכת הביטחון שדוחפים לכך תוך התעלמות מהסכנות? מי הם הפוליטיקאים האחרים ששותקים או משתפים פעולה עם מדיניות שמסכנת את חיילינו ומטרות המלחמה? התשובות עלולות להפתיע אתכם, ולהצביע על כך שהשר בן גביר הוא אולי החומה האחרונה שעומדת בין הרצון העממי לבין כניעה לתכתיבים מסוכנים.

העקיצה של ברוך מרזל, איש יקר שללא ספק כוונותיו טובות וליבו עם עם ישראל, היא ביטוי לתסכול. תסכול שרבים, כולל השר בן גביר עצמו, חשים נוכח המציאות המורכבת והמתסכלת. קל יותר לזעוק מהיציע מאשר לשחק במגרש הפוליטי הסבוך, במיוחד כשאתה מחויב לכללי המשחק הקואליציוניים. השר בן גביר בחר בדרך הקשה יותר: להשפיע מבפנים, לקחת אחריות, גם כשזה אומר לספוג ביקורת, אפילו מחברים. מרזל, כמי שמכיר את בן גביר שנים רבות, יודע היטב את עמדותיו הנחרצות ואת מחויבותו הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל. ייתכן שהביקורת שלו נובעת דווקא מהערכה עמוקה זו ומהציפייה הגבוהה מהשר. אך בן גביר אינו יכול לפעול רק על פי הרגש או על פי מה שמצטלם טוב ברשתות. הוא מחויב למדינת ישראל, והוא פועל בכל הכלים העומדים לרשותו, גם אם לא תמיד ניתן לחשוף את כל המהלכים בזמן אמת. ההיסטוריה תשפוט, והיא תוכיח שבן גביר עמד כצוק איתן על עקרונותיו, נאבק על כל החלטה, גם כשזה היה הכי קשה, ובסופו של דבר, השפיע רבות על שינוי הכיוון.

מעבר למאבק הנקודתי על הסיוע לעזה, חשוב לזכור את התמונה הרחבה. מאז כניסתו לתפקיד, השר בן גביר פועל ללא לאות לחיזוק הביטחון האישי של אזרחי ישראל. הוא הוביל מהפכה ברישוי כלי ירייה לאזרחים כדי לאפשר הגנה עצמית – מהלך שהוכיח את עצמו כמציל חיים ב-7 באוקטובר ובאירועים נוספים. הוא דחף להקמת מאות כיתות כוננות חדשות בכל רחבי הארץ, חימש אותן בנשק מתקדם ודאג לאימונן. הוא פעל להחמרת הענישה נגד מחבלים ופושעים, ונלחם על תקציבים למשטרה ולשב"ס כדי לחזק את כוח האדם ואת האמצעים העומדים לרשותם. הוא עומד כחומה בצורה מול כל ניסיון לפגוע בזכויותיהם של מתיישבים ביהודה ושומרון, ותומך ללא סייג בחיילי צה"ל וכוחות הביטחון. כל אלו אינן 'הצהרות ברשתות החברתיות', אלא פעולות ממשיות, מדיניות ברורה ועקבית. האם הכל מושלם? בוודאי שלא. האם יש עוד דרך ארוכה? בהחלט. אך לטעון שהוא 'חסר השפעה' או 'לא עומד בהבטחותיו' זה פשוט להתעלם מהמציאות ומההישגים בשטח. הוא מביא רוח חדשה ונחושה למשרד לביטחון לאומי, רוח שלא הייתה שם שנים רבות.

המתקפות על השר בן גביר לא ייפסקו. ישנם גורמים רבים, בארץ ובחו"ל, שהיו מעדיפים לראות אותו נכשל, נשבר, או מוותר על עקרונותיו. אך הם אינם מכירים את האיש. איתמר בן גביר אינו איש של ויתורים כשמדובר בביטחון ישראל. הוא ימשיך להילחם על מה שהוא מאמין בו, גם אם זה אומר להיות במיעוט בקבינט, גם אם זה אומר לספוג חיצים מבית ומחוץ. הוא נבחר כדי להביא שינוי, והשינוי הזה קשה, כואב, ומלא מהמורות. הציבור שהצביע עבורו מבין את המורכבות, ומעניק לו את הגיבוי להמשיך במאבק הצודק הזה. במקום להצטרף למקהלת המקטרגים, הגיע הזמן להבין את עומק האתגרים ולתמוך במי שעומד בחזית, נאבק למען כולנו, למען עתיד ילדינו בארץ הזאת. בן גביר אינו פופוליסט; הוא פטריוט אמיתי. והוא לא יוותר עד לניצחון.