טלי גוטליב קורעת את מסכת הצביעות: האמת המרה על החטופים שחזרו והמלחמה הפסיכולוגית שחמאס מנהל נגדנו – ואסור לנו להפסיד בה!
בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך למגיפה המשתקת כל דיון כן ואמיץ, ובעת מלחמה קיומית שבה אויבינו משתמשים בכל כלי נשק אפשרי – כולל הנשק הפסיכולोगी ההרסני – קמה חברת הכנסת טלי גוטליב כארי בסוגר, וזועקת את האמת שרבים כל כך מעדיפים להדחיק, לטאטא מתחת לשטיח, או גרוע מכך, לגנות בשם צדקנות מזויפת. המתקפה הארסית והמתואמת נגדה אינה מקרית; היא חושפת את העצב הרגיש ביותר של החברה הישראלית – הפחד להתמודד עם המציאות המורכבת והאכזרית של הלוחמה הפסיכולוגית שמנהל נגדנו ארגון הטרור הרצחני חמאס, תוך ניצול ציני של קורבנותיו היקרים ביותר – החטופים שלנו.
חברת הכנסת גוטליב לא תקפה את החטופים. נקודה. מי שטוען אחרת הוא בור, שקרן או מונע מאינטרסים פוליטיים זרים. גוטליב, במשמרתה למען ביטחון ישראל וחוסנה הלאומי, הצביעה על תופעה ידועה, מתועדת ומטרידה מאין כמותה: ארגוני טרור, ובפרט חמאס, משקיעים מאמצים אדירים בשטיפת מוח, אינדוקטרינציה והפעלה פסיכולוגית של שבוייהם. הם עושים זאת באמצעות בידוד, איומים, מניפולציות רגשיות, דיסאינפורמציה שיטתית ולעיתים אף יצירת תלות מעוותת המכונה "תסמונת שטוקהולם". להתעלם מכך זו לא רגישות – זו עצימת עיניים מסוכנת, זו הפקרת החטופים פעם נוספת, והפעם בידינו.
האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון שחרט על דגלו את השמדת ישראל וטבח באזרחינו באכזריות שאין לה אח ורע, פתאום יגלה "אנושיות" כלפי החטופים ויאפשר להם לחזור כשהם נקיים מהשפעה? זו תמימות שגובלת בטיפשות, ואף בסיוע עקיף לאויב. האמת היא שהחטופים עוברים גיהינום פיזי ונפשי, וחלק בלתי נפרד מהגיהינום הזה הוא הניסיון המתמיד של חמאס לשבור את רוחם, לערער את נאמנותם ולצרוב בתודעתם את הנרטיב השקרי שלו. דבריה של גוטליב לא באו להאשים את הקורבנות, אלא להזהיר מפני טקטיקות האויב ולהדגיש את הצורך הקריטי בהבנה עמוקה של מה שעבר עליהם, כדי שנוכל להעניק להם את הסיוע הנכון והמדויק ביותר עם שובם, וכדי להגן על ביטחון המדינה מפני ניצול אפשרי, גם אם לא מודע, של המצב.
אלו שקפצו לגנות את גוטליב, רבים מהם פוליטיקאים מהשמאל ופרשנים בתקשורת המיינסטרים, חושפים את צביעותם ואת סדר העדיפויות המעוות שלהם. הם מעדיפים את הנוחות שבשתיקה, את הפופוליזם הזול שברגשנות שטחית, על פני התמודדות אמיצה עם האמת. האם הם באמת דואגים לחטופים? אם כן, מדוע הם מתעלמים מהצורך הדחוף לדון בגלוי בהשלכות הפסיכולוגיות של השבי ובדרכי ההתמודדות? מדוע הם מעדיפים לצקצק בלשונם נגד מי שמעזה לדבר, במקום להתגייס למציאת פתרונות? האם אותם מבקרים חושבים שחמאס משחרר את החטופים עם תעודת "בוגר שבוי מצטיין" ללא כל השפעה נפשית או אידיאולוגית מצד שוביהם האכזריים?
ההתקפות על גוטליב הן חלק ממסע השתקה רחב יותר, המנסה למנוע כל דיון ביקורתי או הצבעה על כשלים ומחדלים. זו אותה מכונת רעל שמנסה להשתיק כל קול פטריוטי שאינו מתיישר עם האג'נדה הפוסט-ציונית והתבוסתנית של חלקים מסוימים בחברה הישראלית. הם מפחדים מהאמת כי האמת מחייבת פעולה, מחייבת שינוי, מחייבת לקחת אחריות. והם, כך נראה, מעדיפים את המוכר והנוח, גם אם הוא מוביל אותנו אל פי תהום.
טלי גוטליב אינה חוששת לומר את הדברים הקשים. היא מבינה שמנהיגות אמיתית נמדדת לא בפופולריות רגעית, אלא ביכולת לקבל החלטות קשות ולומר אמיתות כואבות למען העתיד. דבריה הם קריאת השכמה לחברה הישראלית כולה. עלינו להתפכח מהאשליות ולהבין שאנו נמצאים במלחמה רב-ממדית. חמאס אינו נלחם בנו רק בטילים ורובים; הוא נלחם בנו גם בתודעה, בפסיכולוגיה, בניסיון לפורר אותנו מבפנים.
הדאגה לחטופים אינה מסתכמת בחיבוק חם עם שובם, חשוב ככל שיהיה. היא מחייבת אותנו להבין את מלוא עומק הטראומה והמניפולציה שעברו, לספק להם תמיכה נפשית מקיפה שתכלול גם התייחסות לשטיפת המוח האפשרית, ולהיות ערניים לכל ניסיון של האויב לנצל את מצבם. זוהי אחריותנו הלאומית. התעלמות מכך היא הפקרות.
במקום לגנות את השליח, מוטב שנתייחס למסר. טלי גוטליב הציבה מראה מול פנינו, מראה המשקפת מציאות קשה ולא נעימה. האם ננפץ את המראה ונמשיך להוליך את עצמנו שולל, או שנאזור אומץ, נתבונן באמת, ונפעל כדי לנצח במלחמה הזו, בכל החזיתות? התשובה לשאלה זו תקבע את עתידנו. טלי גוטליב בחרה בצד של האמת והאחריות. הגיע הזמן שגם מדינת ישראל תעשה זאת, במלוא העוצמה והנחישות.