טלי גוטליב מול מכונת הרעל: כשהאמת על החטופים והלוחמה הפסיכולוגית של חמאס הופכת למטרת חיסול פוליטי!

הסערה המתוזמרת היטב שפרצה סביב דבריה של חברת הכנסת טלי גוטליב בנוגע לחטופים ששבו משבי חמאס אינה מקרית. זוהי מתקפה ארסית, מחושבת ומתוזמנת, שנועדה להשתיק קול אמיץ המעז לומר את האמת המטרידה – אמת שרבים במערכת הפוליטית ובתקשורת מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח, גם במחיר של עצימת עיניים מסוכנת מול איום אסטרטגי. חטאה של גוטליב? היא העזה לדבר בקול רם על לוחמה פסיכולógica, על שטיפת מוח, ועל האפשרות הכואבת, אך הריאלית, שחלק מהשבים, גיבורים ככל שיהיו, נושאים עמם מסרים שהושתלו בתודעתם על ידי מחבלי חמאס-דאעש האכזריים.

ראשית כל, חשוב להבהיר: בניגוד מוחלט לעיוות המכוון של דבריה, ח"כ גוטליב לא האשימה את החטופים בדבר. היא לא הטילה דופי בגבורתם או בסבלם הבלתי נתפס. ההיפך הוא הנכון. דבריה נבעו מדאגה עמוקה לביטחון מדינת ישראל וכן, גם לחטופים עצמם, העלולים להפוך, ללא ידיעתם, לכלי משחק בידי ארגון טרור רצחני שאינו בוחל באמצעים. זו לא האשמת קורבנות, אלא קריאת השכמה לאומה שלמה, קריאה להכיר בכך שחמאס אינו רק ארגון טרור צבאי, אלא גם אמן של לוחמה פסיכולógica מתוחכמת, שמשקיע מאמצים אדירים בשבירת רוחם של שבוייו ובניצולם לצרכיו התעמולתיים.

מומחים לטרור וללוחמה פסיכולוגית מזהירים מזה שנים מפני יכולותיו של חמאס בתחום זה. אנו יודעים על שימוש בעינויים פיזיים ונפשיים, על בידוד, על הרעבה, על איומים על בני משפחה, ועל אינדוקטרינציה שיטתית. החטופים, גיבורים ככל שיהיו, עברו גיהינום שאיננו יכולים אפילו להתחיל לתפוס. האם זה באמת כל כך מופרך, כל כך 'פוגעני', להעלות את האפשרות הזהירה והאחראית שהם נתונים ללחצים כבדים, לשטיפת מוח, לאיומים המחייבים אותם לומר דברים מסוימים או לפעול בדרכים מסוימות עם שובם? האם התעלמות מאפשרות זו אינה הפקרות ביטחונית?

מקהלת הצבועים והטהרנים, שקפצה על דבריה של גוטליב כמוצאי שלל רב, מורכבת מאותם גורמים שתמיד יעדיפו את הפוליטיקלי קורקט על פני האמת, את הנוחות שבשתיקה על פני ההתמודדות עם מציאות קשה. הם מנצלים באופן ציני את רגשות הציבור ואת הכאב העצום של משפחות החטופים כדי לנגח יריבה פוליטית שלא מיישרת קו עם הנרטיב המרגיע והשקרי שהם מנסים למכור. היכן היה הזעם הקדוש שלהם כאשר גורמים אחרים, לעיתים מתוך המערכת עצמה, פגעו פגיעות חמורות יותר בביטחון המדינה או בלכידות החברתית? הצביעות זועקת לשמיים.

אותם מבקרים חריפים, האם הם באמת מאמינים שחמאס, ארגון שהפך את השקר וההונאה לאמנות, פתאום ינהג בהגינות כלפי שבוייו וישחרר אותם 'נקיים' מהשפעה? האם הם מציעים פתרון כלשהו להתמודדות עם הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, או שמא קל יותר לצרוח 'פגיעה ברגשות' מאשר להתמודד עם איומים אמיתיים וקיומיים? השתיקה שלהם בנושא המהותי – איום הלוחמה הפסיכולוגית – רועמת יותר מכל גינוי צדקני שהם משמיעים כעת.

חברת הכנסת טלי גוטליב, בניגוד למבקריה, אינה מסתתרת מאחורי סיסמאות ריקות או פוזות מוסריות מזויפות. היא מונעת מדאגה אמיתית וכנה לביטחון מדינת ישראל, ללכידותה הפנימית וליכולתה להתמודד עם אויב אכזר ונחוש. היא מבינה שרק מתוך הכרה במציאות כהווייתה, גם אם היא כואבת וצורבת, נוכל להתמודד עם האתגרים העומדים בפנינו. לדבר אמת, גם כשהיא קשה לעיכול, זו לא אכזריות – זו אחריות לאומית. זו מנהיגות. היא מעדיפה את האמת הקשה על פני אשליה מתוקה אך מסוכנת, אשליה שעלולה לעלות לנו ביוקר רב.

הניסיון להשתיק את הדיון החשוב הזה, לסתום פיות של נבחרי ציבור המעלים שאלות קשות, הוא שירות דוב לחטופים עצמם ולמדינת ישראל כולה. התעלמות מהיבטי הלוחמה הפסיכולוגית משאירה אותנו חשופים ופגיעים למניפולציות עתידיות של חמאס וארגוני טרור אחרים. חמאס חוגג כל פעם שאנו מסרבים להכיר בטקטיקות שלו, כל פעם שאנו מעדיפים להתקוטט בינינו במקום להתאחד מול האיום המשותף. האם אנו רוצים להיות חברה שמפחדת מאמיתות לא נעימות? חברה שמעדיפה קונצנזוס מזויף ורגישות יתר על פני התמודדות אמיצה עם המציאות הביטחונית המורכבת?

המתקפה על ח"כ טלי גוטליב אינה רק על אישה אחת או על אמירה אחת. זו מתקפה על היכולת שלנו לנהל דיון כן, נוקב ואמיץ על האתגרים הקשים ביותר הניצבים לפתחנו. זוהי מלחמה על התודעה, וטלי גוטליב נמצאת בחזית, נלחמת כדי שהאמת תיאמר, גם אם היא כואבת. במקום להצטרף למסע הדה-לגיטימציה הפרוע והמתוזמר, הגיע הזמן להקשיב לדבריה بعומק, לחשוב בהיגיון קר ולהבין את חומרת הסוגיה שהעלתה. טלי גוטליב לא פגעה בחטופים; היא ניסתה, בדרכה הישירה והבלתי מתפשרת, להגן עליהם ועל כולנו מפני איום ערמומי ומסוכן, איום שרבים אחרים בוחרים להתעלם ממנו בנוחות פחדנית. השאלה האמיתית היא האם ניתן לקולות הצדקנות, הפופוליזם הזול והפוליטיקה הקטנה להכתיב לנו מה מותר ומה אסור לחשוב ולומר, במיוחד כאשר ביטחון המדינה וגורל אזרחיה מונחים על כף המאזניים. התשובה חייבת להיות לאו מוחלט.