טלי גוטליב צדקה? מסע ההשתקה הנבזי נגד מי שהעזה לחשוף את שיטות חמאס והאמת הכואבת על החטופים

הסערה התקשורתית והפוליטית סביב ח"כ טלי גוטליב מסרבת לגווע, ולא בכדי. במדינה שבה השיח הציבורי הופך במהירות לזירת התגוששות רדודה, כל מי שמעז לסטות מהקונצנזוס המדומה או להציג אמיתות מורכבות, גם אם כואבות, מוצא עצמו תחת מתקפה אכזרית. השאלה שחייבת להישאל היא האם ח"כ גוטליב היא באמת הבעיה, או שמא היא הקורבן האחרון במסע השתקה נבזי נגד כל מי שמנסה להצביע על המציאות המרה והמסוכנת של הלוחמה הפסיכולוגית שמנהל נגדנו ארגון הטרור חמאס, מציאות שרבים מעדיפים להתעלם ממנה.

הדיווחים בכלי התקשורת ציירו תמונה של חברת כנסת אטומה ופוגענית, כמעט שטנית, שמאשימה את קורבנות הטרור. נטען כי אמרה ש"כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס" וכי הם "מדברים את מה שחמאס משמיע להם". אכן, מילים קשות. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה עומד מאחורי האמירה הזו? האם ייתכן שכוונתה של גוטליב לא הייתה להטיל דופי בחטופים האומללים, אלא דווקא להזהיר מפני תופעה מוכרת וידועה – תופעת הלוחמה הפסיכולוגית והשפעתה על שבויים?

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה: ארגוני טרור, וחמאס בראשם, הם מומחים בלוחמה פסיכולוגית. זהו נשק מרכזי בארסנל שלהם, לא פחות קטלני מטילים ורובים. שבויים המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, תחת איום מתמיד על חייהם, חשופים למניפולציות, אינדוקטרינציה, ושטיפת מוח שיטתית. מטרת המחבלים היא לשבור את רוחם, לערער את זהותם, ובמקרים רבים – להשתמש בהם ככלי תעמולה גם לאחר שחרורם. אלו אינן ספקולציות פרועות, אלא עובדות מתועדות ומנותחות על ידי מומחי ביטחון ופסיכולוגים ברחבי העולם. האם ההכרה במציאות הזו היא "פגיעה בחטופים"? או שמא היא חובה מוסרית וביטחונית ראשונה במעלה?

ח"כ גוטליב, הידועה בלשונה החדה ובנכונותה לומר דברים שאינם פופולריים, העזה לגעת בעצב חשוף. היא הצביעה על תופעה שרבים מעדיפים להדחיק, אולי מתוך רצון תמים להגן על החטופים, אך בפועל – התעלמות כזו עלולה להיות מסוכנת. כאשר אנו מסרבים להכיר בכך שחלק מהשבים עשויים, שלא באשמתם כלל וכלל, לשאת עמם מסרים שהושתלו בהם על ידי חמאס, אנו חושפים את עצמנו למניפולציות נוספות של האויב. אנו מונעים מעצמנו את היכולת להעניק לחטופים השבים את הסיוע המדויק והנכון, הכולל גם התמודדות עם הטראומה הפסיכולוגית העמוקה והשפעות השבי.

ההתקפה על גוטליב הייתה צפויה. קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר הקשה. פוליטיקאים מהאופוזיציה, וגם כמה מהקואליציה, מיהרו לגנות, להתחרות ביניהם מי יביע זעזוע עמוק יותר. כותרות צעקניות בתקשורת הכריזו על "סערה" ו"זעם". אך האם כל הזעם הזה מופנה לכיוון הנכון? האם מישהו מהמגנים והמזדעזעים הציע פתרון אמיתי להתמודדות עם הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס? האם הם באמת דואגים לחטופים, או שמא הם מנצלים את המצב לניגוח פוליטי ציני וזול?

הצביעות זועקת לשמיים. אותם גורמים ששותקים לנוכח הסתה פרועה נגד מגזרים שלמים, או מתעלמים מהתבטאויות בעייתיות בהרבה כאשר הן מגיעות מהצד "הנכון" של המפה הפוליטית, פתאום מגלים רגישות אין קץ כאשר מדובר בח"כ גוטליב. מסע הרדיפה והדה-לגיטימציה נגדה חושף יותר מכל את הפחד של המערכת להתמודד עם אמיתות לא נוחות. קל יותר לצרוח "פוגעני" מאשר לנהל דיון רציני על האתגרים המורכבים שמציבה בפנינו המלחמה בטרור.

הניסיון להשתיק את טלי גוטליב הוא לא רק פגיעה בחופש הביטוי שלה; הוא פגיעה באינטרס הלאומי. כאשר אנו אוסרים על עצמנו לדבר על טקטיקות האויב, אנו מחלישים את עצמנו. כאשר אנו מתייחסים לחטופים שחזרו כאל טאבו שאסור לדון בהשפעות השבי עליהם (מתוך כוונה טובה, כביכול), אנו עלולים למנוע מהם את הטיפול המלא והנכון לו הם זקוקים, ואנו חושפים את החברה הישראלית למניפולציות עתידיות.

טלי גוטליב אינה אומרת שהחטופים אשמים. היא אינה מאשימה את הקורבנות. היא מאשימה את התוקפן – את חמאס. היא מנסה, בדרכה הישירה ולעיתים בוטה, להזהיר מפני סכנה אמיתית ומוחשית. במקום לצרוח "זאב זאב" על כל אמירה שאינה מתיישרת עם הנרטיב המקובל, מוטב שנקשיב, ננתח, ונשאל את עצמנו האם אין גרעין של אמת מטרידה בדבריה. האם ייתכן שהיא רואה משהו שאחרים, מתוך נוחות או אינטרס פוליטי, מעדיפים לא לראות?

הגיע הזמן להתבגר. המלחמה נגד חמאס היא לא רק מלחמה צבאית, היא גם מלחמה פסיכולוגית. כדי לנצח בה, עלינו להיות ערניים, ביקורתיים, ולא לפחד מאמיתות כואבות. טלי גוטליב, גם אם סגנונה אינו לרוחם של כולם, מעלה נקודות קריטיות לדיון. השתקתה היא פרס לחמאס וכישלון שלנו כחברה.