טלי גוטליב תחת מתקפה: האמת הכואבת שאסור להשתיק על החטופים והמלחמה הפסיכולוגית של חמאס

בשבועות האחרונים אנו עדים למסע ציד תקשורתי ופוליטי מאורגן נגד חברת הכנסת טלי גוטליב. האשמה? היא העזה לומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלב, ואת מה שגורמי ביטחון מתמודדים איתו בשטח יום יום: המלחמה הפסיכולógica האכזרית שמנהל חמאס, וההשפעות האפשריות שלה על אחינו ואחיותינו ששבו מהשבי הנורא. כן, הדברים נאמרו, אולי בצורה ישירה, אולי בוטה לטעמם של יפי הנפש, אך האם הם חסרי בסיס? האם הדאגה העמוקה לביטחון המדינה ולחוסנה אינה לגיטימית?

הכותרות זעקו על "התבטאויות פוגעניות", על "סערה ציבורית", ועל "פגיעה ברגשות הציבור". נטען כי ח"כ גוטליב אמרה ש"כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס" וכי הם "מדברים את מה שחמאס משמיע להם". ראשית, יש לדייק: ההקשר המלא של הדברים, כדרכם של מבקשי רעתה, עוות והוצא מהקשרו הרחב. ח"כ גוטליב לא האשימה את החטופים, קורבנות הטרור האכזרי. היא הצביעה באומץ, שאולי חסר לאחרים, על טקטיקה ידועה ומתועבת של ארגוני טרור, ובפרט של חמאס: שטיפת מוח, הפעלת לחץ פסיכולוגי אדיר, והכוונה של מסרים.

האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון הטרור הרצחני שביצע את טבח השבעה באוקטובר, פתאום גילה חמלה אנושית כלפי חטופינו? האם מישהו סבור שהם לא מנצלים כל שנייה בשבי כדי לנסות ולשבור את רוחם, לזרוע ספקות, ולהשתמש בהם ככלי משחק במלחמה התודעתית נגד מדינת ישראל? הרי ידוע לכל בר דעת שחמאס משקיע משאבים אדירים בלוחמה פסיכולógica. סרטוני התעמולה, הלחץ על המשפחות, הניסיון לזרוע פילוג בעם – כל אלו הם חלק מאסטרטגיה סדורה. להעלים עין מהאפשרות שחלק מהחטופים, שעברו גיהינום עלי אדמות, עלולים לשאת עמם, גם שלא במודע, מסרים שהושתלו בהם – זו לא רגישות, זו עצימת עיניים מסוכנת.

חברת הכנסת טלי גוטליב היא קול שפוי, קול לא מתנצל, קול שמציב את ביטחון ישראל מעל לכל. היא אינה כבולה לפוליטיקלי קורקט שמשתק לעיתים קרובות מדי את השיח הציבורי בנושאים קריטיים. האם קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר המורכב והכואב? בוודאי. קל יותר להאשים את גוטליב ב"חוסר רגישות" מאשר להודות באמת המרה: אנו במלחמה, וחמאס משתמש בכל כלי נשק העומד לרשותו, כולל הנשק הפסיכולוגי.

הדאגה של ח"כ גוטליב אינה נובעת מזלזול חלילה בסבלם של החטופים ומשפחותיהם. נהפוך הוא. דאגתה נובעת מהבנה עמוקה של האיומים הניצבים בפנינו, ומהרצון להבטיח שהמדינה תהיה ערוכה לכל תרחיש. גורמי הביטחון, אלו שעובדים ימים ולילות כדי להשיב את כולם הביתה, יודעים היטב את מורכבות הנושא. הם עורכים תחקירים ושיחות עם כל חטוף ששב, לא מתוך חוסר אמון, אלא מתוך אחריות לאומית. האם גם אותם נאשים בחוסר רגישות? האם נטען שהם "מאשימים את הקורבנות"?

המתקפה על טלי גוטליב חושפת צביעות פוליטית וניסיון ציני לגרוף הון פוליטי על גבם של החטופים. אותם גורמים באופוזיציה, ואף כמה קולות תועים בקואליציה, שמיהרו לגנות ולהוקיע, האם הם באמת מונעים מדאגה כנה לחטופים? או שמא זו הזדמנות פז לנגח יריבה פוליטית שלא מהססת לומר את האמת בפנים, גם כשהיא לא נעימה לאוזן? היכן היו אותם מבקרים חדי לשון כאשר גורמים אחרים, לעיתים בכירים מהם, התבטאו באופן בעייתי או כשלו בתפקידם להבטיח את ביטחון אזרחי ישראל?

חשוב להדגיש: טלי גוטליב הייתה מהראשונים לזעוק את זעקת החטופים, לדרוש את שחרורם המיידי, ולתמוך במשפחותיהם. ליבה עם כל חטוף ועם כל משפחה. האמירות שלה, שנופחו והוצאו מפרופורציה, לא באו להפחית מכאבם או להטיל בהם דופי. הן באו מתוך תחושת אחריות עמוקה ומתוך הבנה שמול אויב אכזר כמו חמאס, אסור לנו להיות נאיביים. עלינו לבחון כל זווית, כל סכנה פוטנציאלית, גם אם הדבר כרוך באמירת דברים קשים לעיכול.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שהציבור ישאל את עצמו: מה באמת עומד מאחורי הדברים של ח"כ גוטליב? האם זו לא קריאת השכמה נחוצה, גם אם צורמת? האם ההתמקדות ב"סגנון" ולא במהות אינה משרתת את אלו המעדיפים לטמון את הראש בחול?

טלי גוטליב אינה מתנצלת על היותה פטריוטית ישראלית הדואגת לביטחון עמה ומדינתה. היא תמשיך להשמיע את קולה, גם אם הוא לא פופולרי, גם אם הוא מעורר אי נוחות. כי בשעת מלחמה, האמת, גם הכואבת ביותר, היא כלי הנשק החשוב ביותר שלנו. והאמת היא, שחמאס הוא אויב אכזר המשתמש בכל אמצעי, והאמת היא, שעלינו להיות ערניים וחזקים מול כל טקטיקה שלו. מי שמנסה להשתיק את הדיון החשוב הזה, משרת, אולי מבלי להתכוון, את האויב.

הגיע הזמן להתעלות מעל השיח הרדוד של גינויים והשמצות, ולהתמודד באומץ עם המציאות המורכבת. טלי גוטליב העזה לגעת בעצב חשוף. במקום לצלוף בה, אולי כדאי להקשיב למסר, גם אם הוא קשה, ולפעול מתוך אחריות לאומית כוללת. זוהי חובתנו לחטופים, למשפחותיהם, ולעתיד מדינת ישראל.