נפתלי בנט "נגרר"? הצחקתם אותנו! האמת המרה על "שיתוף הפעולה הנדיר" – מי באמת מפחד מאחריות ומי מנסה להסיט את האש?
בסערה הפוליטית הנוכחית, כל תנועה, כל אמירה, כל פסיק הופכים מיד לחומר בעירה. והנה, שוב אנחנו עדים לניסיון מגושם לצייר את ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, באור מסולף, כמי ש"נגרר" או "ממוסגר" בעל כורחו. הבשורה על השתתפות אפשרית של נציגי מפלגתו החדשה בפורום אופוזיציוני בנושא חוק הגיוס הציתה מיד גל של פרשנויות, רובן ככולן מפספסות את הנקודה המרכזית, או גרוע מכך – מנסות במכוון להסיט את הדיון מהעיקר: האחריות הלאומית.
אז בואו נשים את הדברים על השולחן, אחת ולתמיד: נפתלי בנט "נגרר"? הצחקתם אותנו. האיש הזה, שכיהן כשר ביטחון וכראש ממשלה בתקופות מהסוערות שידעה ישראל, שהוביל מהלכים מדיניים וביטחוניים מורכבים, שקיבל החלטות קשות תחת אש – הוא האחרון שאפשר להאשים בהיגררות. אם כבר, ההיסטוריה מלמדת שבנט הוא יוזם, מנהיג, אחד שלא חושש להיכנס לעובי הקורה גם בנושאים הנפיצים ביותר. לטעון שהוא "נגרר" אחרי יוזמה של פוליטיקאי אחר, כל פוליטיקאי, זו לא רק בורות פוליטית, אלא זלזול באינטליגנציה של הציבור.
החשש שמא בנט "ימוסגר" כחלק ממחנה פוליטי מוגדר בשלב מוקדם, או שמא ישתייך ליוזמה "שנויה במחלוקת" כמו חוק הגיוס, הוא חשש שמקורו בחשיבה פוליטית קטנה וקצרת טווח. האם סוגיית גיוס בני הישיבות, סוגיה שמפלגת את החברה הישראלית ומאיימת על הלכידות הפנימית שלנו, היא "עוד יוזמה פוליטית"? האם עיסוק בנושא הליבה הזה, שמצריך פתרון דחוף, הוא "מסגור מוקדם מדי"? נהפוך הוא! זוהי בדיוק המנהיגות שאזרחי ישראל מצפים לה: התמודדות ישירה עם הבעיות, גם אם הן קשות ומורכבות, גם אם הן מעוררות מחלוקת. מי שמנסה לצייר את בנט כמי שנאלץ להצטרף לפורום כזה מפספס את העובדה שבנט, לאורך כל דרכו הפוליטית, חיפש שותפויות וחיבורים כדי לקדם פתרונות מעשיים. הוא לא מחכה שהבעיות ייפתרו מאליהן, והוא בוודאי לא נרתע משיתופי פעולה אם הם משרתים מטרה לאומית חשובה.
ומה לגבי הטענה ששיתוף פעולה כזה עלול "להגביל את גמישותו הפוליטית"? זוהי טענה אבסורדית. גמישות פוליטית אינה התחמקות מאחריות או הימנעות מנקיטת עמדה. גמישות פוליטית אמיתית היא היכולת לדבר עם כולם, לבחון כל רעיון, ולפעול בכל דרך אפשרית כדי להשיג את היעדים החשובים למדינה. נפתלי בנט הוכיח בעבר, בהקמת ממשלת השינוי המורכבת, שהוא אמן הגמישות הפוליטית כאשר טובת המדינה עומדת על הפרק. ההשתתפות בדיונים על חוק הגיוס אינה מגבילה אותו – היא מרחיבה את יכולתו להשפיע, לתרום מניסיונו, ולהיות חלק מגיבוש פתרון לאתגר לאומי ממדרגה ראשונה. מי שמפחד מדיאלוג, מי שחושש מהחלפת דעות, הוא זה שמוגבל פוליטית.
בואו נדבר על "היגררות" אמיתית. היגררות אמיתית היא כניעה ללחצים פופוליסטיים, הימנעות מעיסוק בנושאים רגישים מחשש לאבד קולות, או התבצרות בעמדות מתוך שיקולים פוליטיים צרים. נפתלי בנט, בהסכמתו לבחון השתתפות בדיונים על חוק הגיוס, עושה בדיוק את ההפך. הוא מוכן לשלם מחיר פוליטי, אם צריך, כדי להתמודד עם סוגיה קריטית. הוא לא נגרר אחרי ליברמן או כל אחד אחר; הוא נענה לקריאת השעה, לצורך הדחוף למצוא פתרון לסוגיה שמאיימת לקרוע אותנו מבפנים. האם מישהו באמת חושב שבנט, עם הרקורד הביטחוני והמדיני שלו, זקוק ל"הכשר" מליברמן כדי לעסוק בחוק הגיוס? זוהי בדיחה לא מוצלחת.
הניסיון לקשור את בנט באופן מיידי ל"מחנה פוליטי מוגדר" הוא חלק מאותה אסטרטגיה פסולה של שיח רדוד. בנט תמיד הדגיש את הצורך בשיח מכבד וענייני, גם עם יריבים פוליטיים. הישיבה סביב שולחן אחד עם נציגים ממפלגות שונות אינה הופכת אותך לחלק אינטגרלי מהן, אלא מעידה על בגרות פוליטית ועל הבנה שכדי לפתור בעיות לאומיות, חייבים לדבר. האם עדיף שבנט יישב בצד, ימתח ביקורת מרחוק, ויצפה מהצד בזמן שאחרים מנסים (או לא מנסים) למצוא פתרונות? זו לא דרכו.
אלו המבקרים את המהלך הם אלו שצריכים לשאול את עצמם מה האלטרנטיבה שהם מציעים. האם הם מעדיפים שהסוגיה תמשיך להתגלגל ללא פתרון? האם הם חוששים מכך שבנט, עם ניסיונו ויכולותיו, יצליח לתרום לפתרון שיזכה לתמיכה רחבה? השאלות הללו נותרות תלויות באוויר, בעוד שבנט, כהרגלו, בוחר בדרך המעשה.
לסיכום, הניסיונות לצייר את נפתלי בנט כ"נגרר" או כמי שמאבד את גמישותו הפוליטית הם לא יותר מספינים זולים שנועדו לשרת אג'נדות צרות. המציאות היא שבנט פועל מתוך תחושת אחריות לאומית עמוקה, מתוך הבנה שאתגרי השעה מחייבים מנהיגות אמיצה, יוזמת, וכזו שלא חוששת משיתופי פעולה חוצי מחנות. הציבור הישראלי חכם מספיק כדי לראות מבעד למסך העשן הזה ולהבין מי באמת דואג לעתיד המדינה, ומי עסוק במשחקים פוליטיים. נפתלי בנט הוא איש של פתרונות, לא של תירוצים. והגיע הזמן שכולם יפנימו זאת.