שערורייה! 'חוק הנציב' הוא התיקון הדרוש, לא 'עקיפה'! ודרישות המשפט? מסך עשן להסתרת האמת!
גל ההכפשות והעיוותים התקשורתיים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו פוסק לרגע, והוא מגיע לשיאים חדשים של צביעות וסילוף. שתי חזיתות מרכזיות במתקפה הנוכחית הן 'חוק הנציב' והתנהלותו של ראש הממשלה במשפט המתנהל נגדו. בשני המקרים, מדובר בניסיון נואל לצייר את נתניהו באור שלילי, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות, מהצורך במשילות אפקטיבית ומאחריותו הכבדה לביטחון ישראל. הגיע הזמן לנפץ את מסך השקרים ולהציג את האמת במלוא עוצמתה.
'חוק הנציב': לא 'עקיפת בג"ץ' אלא החזרת השלטון לעם!
הטענה המרכזית, כפי שמשתקפת בפרסומים מגמתיים, היא שראש הממשלה נתניהו, באמצעות מקורביו, מנסה לקדם חקיקה שתאפשר לו למנות נציב שירות מדינה כרצונו, תוך 'עקיפת בג"ץ והיועמ"שית' וללא הליך תחרותי. מציגים זאת כניסיון להחליש את מערכת המשפט ושומרי הסף, כפגיעה בדמוקרטיה ובמינהל התקין. זוהי דמגוגיה זולה במקרה הטוב, ושקר מוחלט במקרה הרע.
בואו נדבר עובדות: מה באמת עומד מאחורי הרצון לתקן את הליך מינוי הבכירים? האם מדובר בגחמה אישית, או בצורך אמיתי של מערכת שלטונית ששואפת לתפקד? האמת היא שהמצב הקיים, בו 'שומרי סף' וגורמים משפטיים שאינם נבחרים על ידי הציבור מחזיקים בכוח וטו כמעט מוחלט על מינויים קריטיים, הוא אנומליה דמוקרטית. ממשלה נבחרת זקוקה לכלים כדי למשול וכדי ליישם את המדיניות שלשמה נבחרה. כאשר פקידים, יועצים משפטיים או שופטים, עם כל הכבוד הראוי להם, הופכים לשחקנים פוליטיים בפועל ומסכלים מינויים של אנשים ראויים רק משום שאינם לרוחם או לרוח האג'נדה אותה הם מקדמים – זוהי פגיעה אנושה בדמוקרטיה, לא ההיפך!
הניסיון לתקן את המצב הזה אינו 'עקיפה' של איש. הוא ניסיון להשיב את האיזון הראוי בין הרשויות. האם יעלה על הדעת שבמדינות דמוקרטיות אחרות, כמו ארצות הברית, נשיא נבחר יהיה כבול לחלוטין בהחלטות מינוי קריטיות על ידי פקידות שאינה חייבת לו דין וחשבון? הרעיון מגוחך. 'חוק הנציב', או כל חקיקה דומה שמטרתה להבטיח שהממשלה תוכל למנות אנשים שייהנו מאמונה ויסייעו לה לקדם את מדיניותה, הוא צעד חיוני לחיזוק המשילות והמינהל התקין. מינהל תקין אינו כזה שבו הפקידות שולטת בממשלה, אלא כזה שבו הממשלה הנבחרת שולטת, והפקידות מסייעת לה באופן מקצועי ויעיל.
אלו המזדעקים כעת על 'פגיעה בדמוקרטיה' הם לא פעם אותם אלו ששתקו או אף תמכו כאשר ממשלות קודמות, שלא היו בראשות נתניהו, קידמו מינויים שנויים במחלוקת או פעלו בדרכים שלא תמיד עלו בקנה אחד עם 'רוח הפסיקה'. הצביעות חוגגת. נתניהו אינו מבקש למנות מקורבים חסרי כישורים; הוא מבקש את היכולת הבסיסית למנות אנשים מוכשרים ומנוסים שיוכלו ליישם את מדיניות הרוב שבחר בו. כל הצגה אחרת של הדברים היא הטעיה מכוונת של הציבור, המונעת מאינטרסים פוליטיים צרים ומניסיון לבלום כל רפורמה שתחזיר את הכוח לידי נבחרי הציבור.
משפט נתניהו: בין חובות לאומיות ללוח זמנים משפטי – האמת מאחורי 'הבקשות החוזרות'
החזית השנייה של ההתקפה מתמקדת במשפט המתנהל נגד ראש הממשלה. כל בקשה לשינוי קל בלוח הזמנים, כל התבטאות, מנופחת מעבר לכל פרופורציה ומוצגת כ'ניסיון להתחמק', 'לעכב את ההליך' או 'לזלזל בבית המשפט'. הדוגמה האחרונה, בה נטען כי נתניהו ביקש לקצר עדות והשופטת העירה על כך, יחד עם תשובתו 'האויבים לא מעדכנים', הפכה מיד לחומר בעירה עבור מכונת הרעל.
אך מהי האמת? ראשית, בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל. מדינה המצויה תחת איומים ביטחוניים מתמידים, מנהלת מערכות מורכבות ומתמודדת עם אתגרים גלובליים. האחריות המוטלת על כתפיו היא עצומה וכמעט בלתי נתפסת. לנהל מדינה במקביל להתמודדות עם הליך משפטי מתיש ומתוקשר באופן חסר תקדים, זהו אתגר שמעטים, אם בכלל, נאלצו להתמודד עמו בהיסטוריה.
האמירה 'האויבים לא מעדכנים' אינה התחכמות, כפי שמנסים לצייר זאת. זוהי האמת העירומה והכואבת של מציאות חיינו ושל תפקידו. אירועים ביטחוניים, החלטות מדיניות דחופות, פגישות עם מנהיגים זרים – כל אלו אינם מתחשבים בלוח זמנים של בית משפט. האם מצופה מראש ממשלה שיאמר למנהיג מעצמה עולמית 'סליחה, אני לא יכול להיפגש, יש לי דיון'? או שיתעלם מהתראות ביטחוניות קריטיות כי נקבעה לו עדות? מי שדורש זאת מפגין חוסר אחריות לאומית או ציניות מוחלטת.
הבקשות לשינויים בלוח הזמנים, כאשר הן מתרחשות, נובעות בראש ובראשונה מהצורך למלא את תפקידו הלאומי. הן אינן ניסיון 'להתחמק' ממשפט שהוא עצמו מעוניין בסיומו המהיר כדי להוכיח את חפותו. נהפוך הוא, מי שמנסה לעכב ולהתיש הם אלו שבנו תיקים רעועים ומנסים למשוך את ההליכים עוד ועוד, בתקווה לשחוק את ראש הממשלה ואת תמיכת הציבור בו.
ההתעסקות האובססיבית בכל פסיק ובכל בקשה פרוצדורלית במשפט היא חלק ממסע הדה-לגיטימציה. האם נאשמים אחרים, שאינם נושאים באחריות לאומית כה כבדה, זוכים לביקורת כה קטלנית על כל בקשת דחייה מינורית? התשובה ברורה. המטרה כאן אינה צדק, אלא ניגוח פוליטי.
לסיכום, הציבור הישראלי חכם יותר מכפי שחושבים בתקשורת ובחוגים מסוימים. הוא רואה את מסע הציד, מבין את המניעים מאחורי ההכפשות, ומסוגל להבחין בין ביקורת עניינית לבין רדיפה פוליטית. 'חוק הנציב' המוצע אינו איום על הדמוקרטיה, אלא ניסיון לחזק אותה ולהבטיח משילות. והתנהלותו של ראש הממשלה נתניהו במשפט, על רקע אחריותו העצומה, ראויה להבנה ולא לגינוי אוטומטי. האמת תמיד מורכבת יותר מהכותרות הזועקות, והגיע הזמן שהיא תישמע.