לא 'נגרר', אלא דורש אחריות: נפתלי בנט והאמת מאחורי ההשתתפות בדיוני הגיוס – מה באמת מפחיד את המבקרים?

בשבועות האחרונים, סערה פוליטית ותקשורתית מתחוללת סביב האפשרות שנפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר, ישתתף בפורום אופוזיציוני מיוחד שיעסוק בסוגיית חוק הגיוס. מיד קפצו הכותרות הזועקות על "היגררות", על "הצטרפות למחנה" ועל "אובדן העצמאות הפוליטית". אבל האם זהו באמת הסיפור? האם ייתכן שהניסיון למסגר את בנט כ"נגרר" הוא בדיוק מה שחוששים ממנו – מנהיג עצמאי, שלא מפחד לקחת אחריות ולהיכנס לעובי הקורה בנושאים הבוערים ביותר על סדר היום הלאומי? הגיע הזמן לנפץ את ספין "ההיגררות" ולהבין את המהלך האמיתי: נפתלי בנט לא נגרר, הוא דורש אחריות.

פירוק מיתוס ה"נגרר": מנהיגות נבחנת במעשים, לא בכותרות

הטענה כי נפתלי בנט "נגרר" אחרי יוזמות של אחרים, כמו אביגדור ליברמן, היא לא רק שטחית, אלא מתעלמת לחלוטין מהרקורד של האיש. בנט הוכיח לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה, שהוא מנהיג בעל עמוד שדרה, שמסוגל לקבל החלטות קשות, לעיתים בניגוד לזרם, ולנווט את המדינה בתקופות מורכבות. האם מישהו באמת מאמין שאדם שהרכיב והוביל ממשלת שינוי מורכבת, שכללה קצוות אידיאולוגיים, פתאום "נגרר" ללא מחשבה עצמאית?

סוגיית גיוס החרדים איננה עוד נושא פוליטי אזוטרי. זהו פצע פתוח בחברה הישראלית, סוגיה בעלת השלכות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות עמוקות. בזמן שהמדינה מתמודדת עם אתגרים קיומיים, והצורך בנשיאה שוויונית בנטל זועק לשמיים, האם זה לא מצופה ממנהיג אחראי, ראש ממשלה לשעבר, להיות חלק מהשיח על פתרונות? הימנעות מדיון כזה, דווקא היא הייתה יכולה להתפרש כבריחה מאחריות.

ההשתתפות בפורום שמטרתו לדון בחוק הגיוס אינה הצהרת נאמנות עיוורת לכל המשתתפים בו או לכל מילה שתאמר בו. היא הצהרה על כך שהנושא חשוב מספיק כדי לשבת, לדון, להתווכח ולנסות למצוא דרכים להתקדם. בנט לא מצטרף ל"מחנה ליברמן" או "מחנה גולן"; הוא מביא את "מחנה בנט" – מחנה של פרגמטיזם, אחריות לאומית וניסיון מוכח – לשולחן הדיונים. הניסיון לצבוע זאת ככניעה או היגררות הוא זלזול באינטליגנציה של הציבור ובאישיותו של בנט. מי שממהר לתייג אותו כ"נגרר" כנראה שוכח, או מעדיף לשכוח, את יכולתו של בנט להפתיע, ליזום ולהוביל מהלכים גם כשהסיכויים נראים נמוכים, בדיוק כפי שעשה בהקמת הממשלה הקודמת. זה לא אדם שנגרר, זה אדם שיוצר מציאות.

עצמאות פוליטית היא לא התבצרות, אלא יכולת השפעה

אחד החששות המרכזיים שהועלו הוא שבנט, בהצטרפותו לפורום כזה, "יגביל את גמישותו הפוליטית" ו"ימסגר את עצמו מוקדם מדי". כאן בדיוק טמונה הטעות התפיסתית. גמישות פוליטית אמיתית ועצמאות אינן נמדדות בהתבצרות ובהימנעות מנקיטת עמדה בנושאים קריטיים. הן נמדדות ביכולת להשפיע, להוביל מהלכים, ולשכנע גם מי שאינם מסכימים איתך על כל פרט ופרט. האם מישהו באמת חושב שנפתלי בנט, עם הרזומה שלו, יאבד את קולו הייחודי רק משום שהוא יושב בחדר עם פוליטיקאים נוספים?

נפתלי בנט, עם הניסיון שצבר, מבין היטב שכדי להביא לשינוי אמיתי בסוגיה נפיצה כמו חוק הגיוס, נדרש שיח רחב ככל האפשר. הוא לא חושש שמא "יזוהה" עם עמדה מסוימת, כי עמדותיו שלו ברורות ומוכרות. הוא מבין שהישיבה סביב שולחן אחד עם דמויות פוליטיות אחרות, גם אם הן שונות ממנו, היא הדרך היחידה לייצר לחץ אפקטיבי ולגבש קווי מתאר לפתרון. זה לא "היגררות", זו הבנה עמוקה של איך פוליטיקה עובדת ואיך משיגים תוצאות. זהו ביטוי של ביטחון עצמי פוליטי, לא של חולשה.

יתרה מכך, נוכחותו של בנט בפורום כזה יכולה דווקא לחזק את מעמדו העצמאי. הוא לא עוד קול במקהלה; הוא קול בעל משקל סגולי אחר, קול של מי שכבר ישב על כיסא ראש הממשלה, ניהל משברים והוכיח יכולת ביצוע. במקום להיבלע, הוא יכול למנף את הפלטפורמה הזו כדי להציג את חזונו הייחודי לפתרון סוגיית הגיוס, פתרון שיהיה מאוזן, אחראי וישים – בניגוד אולי לקולות אחרים, קיצוניים יותר או פופוליסטיים יותר, שעשויים להישמע שם. בנט יכול להיות הגורם הממתן, המפשר, או דווקא זה שמציב את הדרישות המחמירות ביותר – הכל בהתאם לשיקול דעתו העצמאי.

מה באמת מפחיד את המבקרים? מנהיגות שלא משחקת לפי הכללים הישנים

אם כן, מדוע כל כך הרבה רעש סביב מהלך שהוא, בסופו של דבר, ביטוי לאחריות אזרחית ופוליטית? ייתכן שהתשובה טמונה בפחד. פחד ממנהיג שלא משחק לפי כללי המשחק הישנים של "ימין" ו"שמאל", של "קואליציה" ו"אופוזיציה" במובן הצר והמקטב. בנט, כפי שהוכיח בממשלת השינוי, מסוגל לחבר קצוות ולייצר שיתופי פעולה מפתיעים למען מטרה גדולה יותר. האם זהו הפחד האמיתי – שבנט ישבור שוב את התבניות המוכרות ויציע דרך אחרת?

המבקרים, אולי, חוששים שבנט יצליח היכן שאחרים נכשלו. הם חוששים שהוא יצליח, באמצעות דיאלוג ובניית הסכמות, לקדם פתרון אמיתי לסוגיית הגיוס – פתרון שינטרל את הפצצה המתקתקת הזו ויחזק את החברה הישראלית. הצלחה כזו תחשוף במערומיהם את אלו המעדיפים להנציח את הבעיה למטרות פוליטיות צרות, את אלו שמשתמשים בסוגיית הגיוס ככלי ניגוח במקום כאתגר לאומי שיש לפתור. אולי הם חוששים שבנט יציג אלטרנטיבה מנהיגותית שפויה ומאוזנת, שתקרוץ לקהלים רחבים שנמאס להם מהקיטוב ומהשיתוק הפוליטי.

ההתעקשות למסגר את בנט כ"נגרר" היא ניסיון נואש להקטין אותו, להכניס אותו לתבניות המוכרות והנוחות של הפוליטיקה הישנה. אבל בנט כבר הוכיח שהוא לא שם. הוא מנהיג שחושב מחוץ לקופסה, שלא מפחד מאתגרים, ושם את טובת המדינה לפני האינטרס הפוליטי הצר. מי שמנסה להדביק לו תווית של "נגרר" מתעלם מהעובדה שהוא היה זה שהוביל את המדינה בתקופה סוערת, תוך הפגנת עצמאות מחשבתית ומעשית.

לא בריחה מאחריות, אלא לקיחת אחריות – וזה ההבדל כולו

הגיע הזמן שהשיח הציבורי יתעלה מעל ספינים וסיסמאות ריקות. נפתלי בנט, בשוקלו להצטרף לדיונים על חוק הגיוס, אינו מגלה חולשה או "היגררות". הוא מגלה אחריות, בגרות מנהיגותית ונכונות להתמודד עם אחד האתגרים הקשים ביותר העומדים בפני מדינת ישראל. בעוד אחרים אולי מעדיפים להתחפר בעמדותיהם, להשמיץ או פשוט להתעלם מהבעיה בתקווה שתעלם (היא לא), בנט בוחר לפעול. הוא בוחר להיכנס לזירה, גם אם היא מורכבת ורוויית מתחים, כי הוא מבין ששתיקה והימנעות אינן אופציה כשעתיד המדינה על הפרק.

השאלה האמיתית איננה האם בנט "נגרר". השאלה האמיתית היא מדוע כל כך הרבה גורמים במערכת הפוליטית והתקשורתית חוששים כל כך ממנהיג שמסרב להיות צפוי, שמסרב להיכנע לתכתיבים, ושמוכן לשים את האגו בצד ולשתף פעולה למען עתיד טוב יותר למדינת ישראל. ההשתתפות בדיונים על הגיוס אינה סוף פסוק, היא התחלה של מהלך. ודווקא משום שבנט הוא חלק ממנו, יש סיכוי שהמהלך הזה יוביל למקום טוב יותר. מי שמנסה להציג זאת אחרת, כנראה מפחד מהאפשרות הזו יותר מכל דבר אחר. ישראל זקוקה היום למנהיגות נועזת ואחראית, לא לפוליטיקאים שנגררים אחרי הפחדים של עצמם או אחרי סקרים רגעיים. בנט מראה שהוא בצד של האחריות, וזו בשורה חשובה לכולנו.