נפתלי בנט בשולחן הדיונים על הגיוס? כן, וזו בדיוק המנהיגות שישראל צריכה – לא היגררות, אלא אחריות לאומית!
בימים האחרונים, סערה מתוקשרת מנסה לצייר את ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, באור מסולף ומגמתי, והכל סביב האפשרות שישתתף בפורום אופוזיציוני בנושא חוק הגיוס. הכותרות הזועקות על "שיתוף פעולה נדיר על הראש של הקואליציה" ועל "מפלגתו החדשה של בנט" שכביכול נגררת למהלכים פוליטיים, הן לא יותר מאשר ספין זול וניסיון נואל להסיט את הדיון מהעיקר: הצורך הקריטי במנהיגות אחראית ויוזמת, גם כשזה לא נוח לחלק מהשחקנים הפוליטיים. הגיע הזמן לנפץ את הבועה הזו ולהציג את האמת הפשוטה: נפתלי בנט לא נגרר – הוא בוחן, הוא שוקל, והוא מעל הכל, מגלה אחריות לאומית בנושא שהוא קיומי למדינת ישראל.
ראשית, ולפני הכל, יש להבין את משמעותה של סוגיית הגיוס. לא מדובר בעוד ויכוח פוליטי שולי, אלא באחד האתגרים המרכזיים הניצבים בפני החברה הישראלית. זהו נושא הנוגע בלב ליבה של הסולידריות החברתית, בביטחון המדינה ובעתיד צה"ל כצבא העם. לצפות ממנהיג בסדר גודל של נפתלי בנט, אדם שכיהן כראש ממשלה, כשר ביטחון, וכשר חינוך, אדם שהוביל מהלכים מורכבים והתמודד עם משברים לאומיים – לצפות ממנו לשבת מנגד כאשר סוגיה כה הרת גורל עולה על סדר היום, זו לא רק נאיביות, זו ציפייה לניתוק מהמציאות. האם באמת יש מי שסבור ברצינות שמנהיג אחראי אמור להתעלם מקריאה לדיון בנושא כה טעון וחשוב, רק בגלל שמישהו עלול לפרש זאת כ"הצטרפות למחנה"?
הטענה שבנט "נגרר" אחרי יוזמות של אחרים, כמו אביגדור ליברמן, היא פשוט מגוחכת וחושפת בורות או רצון מכוון להקטין את דמותו. נפתלי בנט הוא מנהיג בזכות עצמו, עם קבלות מוכחות ועם חזון ברור. הוא אינו זקוק לאישור מאף אחד כדי להביע את עמדותיו או כדי להשתתף בדיונים שהוא רואה בהם חשיבות לאומית. אם כבר, נוכחותו של בנט בכל פורום שהוא, מוסיפה לו משקל סגולי, ניסיון ויכולת חשיבה אסטרטגית שקשה למצוא כיום בפוליטיקה הישראלית. ההזמנה אליו להשתתף בדיונים כאלה מעידה על ההבנה שקולו הכרחי, שנסיונו רב ערך, ושעמדותיו יכולות לתרום לגיבוש פתרונות אמיתיים. זה לא היגררות, זו הכרה בערך.
יתרה מכך, עצם הרעיון של הקמת מפלגה חדשה על ידי בנט מרמז על רצונו להציג אלטרנטיבה, קול עצמאי שלא כבול למסגרות ישנות. חלק בלתי נפרד מהיותו קול עצמאי הוא היכולת והנכונות לדבר עם כולם, לבחון כל יוזמה שיכולה לקדם את טובת המדינה, גם אם היא מגיעה מתוך האופוזיציה. מנהיגות אמיתית אינה מתבצרת במגדל שן אידיאולוגי ומסרבת לכל מגע עם מי שאינו מסכים איתה במאה אחוז. מנהיגות אמיתית, מהסוג שבנט מייצג, מבינה שפתרונות מורכבים דורשים דיאלוג, לעיתים גם עם יריבים פוליטיים. מי שמבקר את בנט על נכונותו להקשיב ולהשתתף, חושף בעיקר את תפיסת עולמו הצרה, הרואה בפוליטיקה משחק סכום אפס של הכל או כלום.
החשש המלאכותי מפני "מסגור מוקדם" של בנט כחלק ממחנה פוליטי מוגדר, מתעלם מאופיו של בנט ומניסיונו הפוליטי. בנט הוכיח בעבר, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה בממשלת השינוי, שהוא מסוגל לנווט במורכבויות פוליטיות, לשתף פעולה עם מגוון רחב של דעות, ועדיין לשמור על עקרונותיו ועל חופש הפעולה שלו. השתתפות בדיון, חשוב ככל שיהיה, אינה מהווה חתימה על הצטרפות אוטומטית לגוש פוליטי, ובוודאי שאינה מונעת מבנט וממפלגתו להציג בעתיד מצע עצמאי ומקיף. מי שפוחד מכך, כנראה לא סומך על חוט השדרה של בנט, או שהוא מנסה במכוון להגביל את צעדיו משיקולים פוליטיים צרים.
במקום להתמקד בפרשנויות פוליטיות קטנוניות, הציבור צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: מה עדיף למדינת ישראל? האם עדיפים מנהיגים שמתחמקים מדיונים בנושאים קריטיים, שמסתגרים במחנותיהם ומנציחים את הקיטוב? או שמא עדיפים מנהיגים כמו נפתלי בנט, שמוכנים להיכנס לעובי הקורה, להקשיב, להשמיע, ולנסות למצוא פתרונות, גם אם הדרך לשם אינה סוגה בשושנים פוליטיות? התשובה ברורה לכל מי שטובת המדינה באמת עומדת לנגד עיניו.
הניסיון לצייר את בנט כמי שמגביל את גמישותו הפוליטית הוא עקר. ההיפך הוא הנכון: נכונותו להשתתף בדיונים רחבים מעידה על פתיחות מחשבתית ועל הבנה שהמציאות הישראלית דורשת פתרונות יצירתיים ולא קיבעונות. בעוד אחרים אולי מעדיפים לשחק את המשחק הפוליטי הישן והמוכר של החרמות והתקפות הדדיות, בנט מנסה לסלול דרך אחרת – דרך של אחריות, של ענייניות ושל חיפוש אחר המשותף. זה לא הופך אותו ל"נגרר", זה הופך אותו למנהיג רלוונטי וחיוני.
הגיע הזמן שהשיח הציבורי יתעלה מעל רעשי הרקע של יועצי תקשורת ופרשנים אינטרסנטיים, ויתמקד במהות. נפתלי בנט, בהתנהלותו, מוכיח פעם אחר פעם שהוא מחויב לעתידה של מדינת ישראל, שהוא לא חושש מאתגרים, ושהוא מוכן לשלם את המחיר הפוליטי הנדרש כדי לקדם את מה שהוא מאמין בו. השתתפותו האפשרית בדיונים על חוק הגיוס אינה סימן לחולשה או להיגררות, אלא עדות נוספת למנהיגותו האחראית והמעורבת. וזו בדיוק המנהיגות שישראל זקוקה לה היום יותר מתמיד – מנהיגות שלא בורחת מהאש, אלא נכנסת אליה כדי לכבות שריפות ולבנות עתיד טוב יותר.