בן גביר: ה'פרובוקטור' שהפך למצפון האומה? חשיפת האמת מאחורי 'זעקות השבר' והדרישה לניצחון מוחלט!

השר איתמר בן גביר שוב בכותרות, ושוב סופג אש מכל עבר. 'פרובוקטור', 'קיצוני', 'מפלג' – אלו רק חלק מהכינויים שמוטחים בו חדשות לבקרים. אבל האם מישהו עצר לרגע את מקהלת הגינויים כדי לשאול מה באמת עומד מאחורי האמירות ה'מקוממות' והעימותים ה'מיותרים' לכאורה? האם ייתכן שהאיש שמואשם בהצתת מדורות הוא דווקא זה שמנסה לכבות שריפה גדולה בהרבה, שריפה המאיימת על עצם קיומנו כאן? הגיע הזמן לקרוע את מסך הצביעות ולצלול לעומק הדברים, לחשוף את האמת שרבים כל כך מנסים להסתיר: איתמר בן גביר איננו הבעיה – הוא קול השפיות האחרון במסדרונות השלטון, קול שדורש ניצחון מוחלט ובטחון אמיתי לאזרחי ישראל.

'אדוני ראש הממשלה, לחטופים שלנו אין הומניטרי': זעקת אמת או חתירה תחת המנהיגות?

אחת הסערות האחרונות התלקחה סביב אמירתו של השר בן גביר לראש הממשלה נתניהו: "אדוני רה"מ, לחטופים שלנו אין הומניטרי". המבקרים מיהרו להאשים אותו בערעור על סמכות ראש הממשלה, בחוסר משמעת קואליציונית ואף בחוסר רגישות כלפי מאמצים הומניטריים. אך בואו נהיה כנים לרגע: מה באמת פסול באמירה הזו? האם היא אינה משקפת את תחושתם של מאות אלפי ישראלים שחשים כי בעוד העולם דואג ל'סיוע הומניטרי' בעזה, גורל אחינו ואחיותינו החטופים נדחק לשוליים?

השר בן גביר לא המציא את המשבר. הוא הצביע עליו באומץ, גם במחיר עימות. האם זו 'חתרנות' או שמא מנהיגות אחראית שמציבה מראה מול מקבלי ההחלטות ומזכירה להם את חובתם הראשונה במעלה – השבת החטופים והבטחת שלומם של אזרחי ישראל? בעוד אחרים אולי בוחרים לשתוק, ליישר קו או לחשוש מ'מה יגידו', בן גביר בוחר לזעוק את זעקתם של אלו שקולם אינו נשמע מספיק חזק. הוא אינו 'מתנגד' או 'מתריס' לשם ההתרסה; הוא דורש תוצאות, הוא דורש שינוי מדיניות, הוא דורש לשים את החטופים שלנו במרכז, לפני כל שיקול אחר. האם זו לא צריכה להיות הדרישה של כל מנהיג בישראל בזמן מלחמה? הטענה כי הוא 'מתעדף עימות פוליטי על פני אחדות לאומית' היא עיוות של המציאות. בן גביר מאמין שאחדות לאומית אמיתית נבנית סביב מטרה משותפת וברורה – ניצחון על האויב והשבת החטופים – ולא סביב טשטוש מחלוקות עקרוניות הנוגעות לחיים ומוות.

'אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס': האמירה ש'זעזעה' את העולם – ולמה היא דווקא מוסרית?

הציטוט "אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס" הוצג כהוכחה ל'קיצוניותו' ול'מדיניות הלא אנושית' שהוא מוביל. התקשורת העולמית, וגם חלקים ממנה בישראל, מיהרו לפרש זאת כקריאה להרעיב אוכלוסייה אזרחית. אבל האם זו באמת הייתה כוונתו של השר? התשובה היא לא מוחלט! בן גביר, כמו כל בר דעת, מכוון את דבריו ואת דרישותיו אך ורק כלפי ארגון הטרור הרצחני חמאס.

ה'עובדה' שהמבקרים מתעלמים ממנה בנוחות היא שחמאס הוא זה שמרעיב את תושבי עזה. חמאס הוא זה שגונב את הסיוע ההומניטרי המועט שנכנס לרצועה ומנתב אותו לצרכיו הצבאיים ולמנהרות הטרור שלו. בן גביר מבין היטב את הדינמיקה הזו. כשהוא אומר 'להרעיב את החמאס', הוא מתכוון למנוע מהארגון הזה את המשאבים שמזינים את מכונת המלחמה שלו, את היכולת שלו להמשיך ולהחזיק בחטופינו, את האפשרות שלו להתאושש ולתקוף שוב. האם זה 'לא אנושי'? או שמא 'לא אנושי' הוא לאפשר לארגון טרור להשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי ולהמשיך לרצוח ולחטוף?

ה'נזק התדמיתי הבינלאומי' שעליו מתריעים המבקרים הוא לעיתים קרובות אמתלה לחולשה ולכניעה. ישראל אינה צריכה להתנצל על כך שהיא נלחמת על קיומה מול אויב אכזר. להיפך, עמידה נחושה על האינטרסים הביטחוניים שלנו, תוך הבהרה שאנו נלחמים בטרור ולא באזרחים, היא זו שתזכה אותנו בהערכה בטווח הארוך. הניסיון לצייר את בן גביר כמי ש'דוגל במדיניות לא אנושית' הוא דמגוגיה זולה. המדיניות האמיתית והאנושית היא זו שמביאה לחיסול הטרור, לשחרור החטופים ולהשבת השקט והביטחון לאזרחי ישראל. כל טיפת דלק, כל שק קמח שמגיע לידי חמאס, מאריך את המלחמה ומסכן חיי אדם נוספים – חיילים ואזרחים כאחד, ובראש ובראשונה את חייהם של החטופים. בן גביר פשוט אומר את האמת הכואבת הזו בקול רם וברור.

בן גביר: ה'קיצוני' שמייצג את קול ההיגיון הישר

רבים ממהרים לתייג את השר בן גביר כ'קיצוני'. אך מהי 'קיצוניות' בעידן שבו אויבינו מכריזים בגלוי על רצונם להשמידנו? האם 'קיצוני' הוא לדרוש ניצחון מוחלט על ארגון טרור נאצי? האם 'קיצוני' הוא להתעקש על כך שדם יהודי אינו הפקר? האם 'קיצוני' הוא לסרב להיכנע לתכתיבים בינלאומיים שמנותקים מהמציאות הביטחונית של ישראל?

האמת היא שבן גביר מבטא את מה שרבים מאוד בציבור הישראלי מרגישים עמוק בלב, אך חוששים לומר בקול, או שקולם אינו נשמע מספיק חזק במקהלת ה'פוליטיקלי קורקט'. הוא אינו חושש מהאמת, גם כשהיא קשה ולא נעימה. הוא מבין שהמלחמה מול חמאס אינה עוד 'סבב לחימה', אלא מאבק על הבית. ובמאבק כזה, אין מקום לפשרות על חשבון הביטחון והכבוד הלאומי.

במקום לתקוף אותו, אולי הגיע הזמן שהמבקרים ישאלו את עצמם מדוע קולו של בן גביר זוכה לתהודה כה רחבה. התשובה פשוטה: כי הוא מדבר אמת. הוא לא מנסה לייפות את המציאות או לרצות גורמים זרים. הוא מציב בראש סדר העדיפויות את ביטחון ישראל ואת חיי אזרחיה. וזו, רבותיי, אינה קיצוניות – זוהי חובתו של כל מנהיג בישראל.

הקול שלא ישתקו: בן גביר כמצפן מוסרי וביטחוני

המתקפות הבלתי פוסקות על השר בן גביר אינן מקריות. הן נובעות מפחד – פחד מהאמת שהוא מייצג, פחד מהדרישה שלו לשינוי אמיתי, פחד מהעובדה שהוא חושף את אזלת היד וההססנות שליוו אותנו שנים רבות מדי. בן גביר אינו 'מחרחר ריב' לשם הריב; הוא נלחם על עקרונות, על ערכים, על עתידה של מדינת ישראל.

הוא אינו ה'ילד הרע' של הפוליטיקה הישראלית, אלא אולי המצפון שלה. זה שמזכיר לכולם, גם כשזה לא נוח, מה באמת חשוב. זה שמוכן לספוג את החצים כדי להגן על מה שהוא מאמין בו – ומה שרבים מאזרחי ישראל מאמינים בו. בעידן של טשטוש ערכים וכניעה ללחצים, קולו של איתמר בן גביר הוא קול צלול, נחוש ואמיץ. זהו קול שדורש לא רק לשרוד, אלא לנצח. וזהו הקול שישראל זקוקה לו היום יותר מתמיד. במקום להשתיק אותו, אולי הגיע הזמן פשוט להקשיב.