בן גביר: 'מחרחר ריב' או המצפן המוסרי של ישראל? כל מה שלא סיפרו לכם על העימותים והאמירות ה'קשות'!

השר איתמר בן גביר שוב תחת מתקפה. "קיצוני", "מפלג", "חסר רגישות", "מחרחר ריב" – אלו רק חלק מהכינויים שמוטחים בו בתקשורת ובחוגים פוליטיים מסוימים. אבל האם זו האמת כולה? או שאולי מדובר בניסיון נואש להשתיק קול ברור, נחוש ועקבי, שמסרב להתכופף בפני תכתיבים פוליטיקלי קורקט ומעז לומר את מה שרבים חושבים בלב אך חוששים לבטא? הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן ולבחון לעומק את "הפרובוקציות" לכאורה, כדי לחשוף את האמת שמאחורי מסך העשן. האם בן גביר הוא באמת הבעיה, או שהוא דווקא דובר האמת הלא נעימה שישראל זקוקה לה נואשות, במיוחד בימים קשים אלו?

הסערה האחרונה התעוררה סביב אמירתו של השר בן גביר לראש הממשלה: "אדוני רה״מ, לחטופים שלנו אין הומניטרי". המבקרים מיהרו להציג זאת כהתרסה, כערעור על סמכות וכחוסר רגישות. אך האם יש מישהו שבאמת חולק על נכונות האמירה הזו? האם חטופינו, התינוקות, הנשים, הקשישים והגברים המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים במנהרות החמאס, זוכים לסיוע הומניטרי כלשהו? לתרופות? לביקורי הצלב האדום? התשובה, למרבה הזוועה, היא לא מוחלט. בן גביר לא אמר זאת מתוך רצון לנגח או לערער. הוא זעק את זעקתם של החטופים ומשפחותיהם, את זעקתו של עם שלם שמרגיש שהעולם שותק ושהמנופים על חמאס אינם מופעלים במלוא העוצמה. האם דרישה לתעדף את חיי אזרחינו על פני "הומניטריות" כלפי אויב אכזר שביצע טבח נורא היא חוסר רגישות? או שמא היא הביטוי העליון לאחריות לאומית? בן גביר מבין ששפת הכוח היא היחידה שחמאס מבין. הוא אינו מאמין ב"הכלה" או ב"פרופורציונליות" מול ארגון טרור רצחני שחרט על דגלו את השמדת ישראל. הביקורת על "חוסר רגישות" הופכת חלולה כאשר היא מתעלמת מהיעדר הרגישות המוחלט של האויב כלפי בני עמנו.

הטענה על "ערעור סמכות" ו"חוסר משמעת קואליציונית" מתעלמת מהעובדה שבן גביר נבחר על בסיס מצע ברור של אפס סובלנות לטרור ודרישה למדיניות ביטחונית תקיפה. הוא מחויב לבוחריו ולעקרונותיו. דיונים וויכוחים בתוך קבינט מלחמה או ממשלה אינם בהכרח חולשה; הם יכולים להיות ביטוי לדמוקרטיה חיה ולחיפוש אחר האסטרטגיה הנכונה ביותר. האם עדיף שכולם יישרו קו בצורה עיוורת, גם אם הדבר יוביל להחלטות שגויות או להמשך סבל החטופים? בן גביר מאתגר, דורש, ולא מוכן לוותר על ביטחון ישראל ועל השבת החטופים – גם במחיר של "אי נעימות" פוליטית. שתיקתו של בן גביר הייתה מהווה בגידה בציבור שבחר בו. אולי הבעיה היא לא בבן גביר, אלא באלו המעדיפים שקט תעשייתי על פני האמת הכואבת והפעולה הנדרשת, או באלו החוששים מקולו הברור והלא מתפשר שמאיים על אזורי הנוחות שלהם.

ואז מגיעה ה"פצצה" התורנית: הציטוט "אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס". אוי ואבוי, איזה אסון! בן גביר קורא להרעיב אוכלוסייה! כך לפחות מנסים לצייר זאת מבקריו, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר ומהמציאות בשטח. ראשית, בן גביר אמר במפורש "להרעיב את החמאס", לא את תושבי עזה. יש הבדל תהומי. שנית, מי שבאמת מרעיב את תושבי עזה וגורם לסבלם הוא ארגון הטרור חמאס בעצמו. חמאס הוא שגונב באופן שיטתי את הסיוע ההומניטרי המוכנס לרצועה. דלק, מזון, תרופות – כל אלו מוסטים לטובת מכונת המלחמה של ארגון הטרור, למנהרות שלו, למחבליו ולבכיריו המתענגים על טובות הנאה בזמן שאזרחים תמימים נאנקים. האם מתן סיוע שרובו ככולו מגיע לידי האויב ומאפשר לו להמשיך להילחם בנו ולהחזיק בחטופינו הוא מעשה מוסרי? או שמא מדובר באיוולת ובסיוע עקיף לטרור?

הדרישה של בן גביר למנוע מחמאס את המשאבים הללו אינה "קיצונית"; היא לגיטימית והכרחית במלחמה נגד אויב אכזר. מלחמה, מטבעה, כוללת פגיעה ביכולות האויב, ובכלל זה ביכולתו להתקיים, להתחמש ולהילחם. מי שמצפה מישראל להילחם בחמאס בכפפות של משי בזמן שחמאס טובח, אונס וחטף את אזרחינו, חי בסרט. ה"קיצוניות" האמיתית היא הטבח הנורא של השבעה באוקטובר. הקיצוניות האמיתית היא השימוש הציני של חמאס באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי. הקיצוניות האמיתית היא הדרישה מישראל לספק לאויביה את האמצעים להמשיך ולהרוג בה. בן גביר פשוט קורא לילד בשמו. הוא מבין שאם רוצים לנצח את חמאס, צריך לפגוע בו בכל דרך אפשרית, כולל מניעת משאבים חיוניים ממנו – לא מאזרחים חפים מפשע, אלא מהארגון הרצחני עצמו. האם זה קשה לשמיעה? אולי. האם זה נכון ואסטרטגי? בהחלט. הנזק התדמיתי הבינלאומי, אם קיים, נובע בעיקר מצביעות ומסטנדרטים כפולים המופעלים כלפי ישראל, ולא מאמירותיו הנחרצות של שר המבקש להגן על ארצו ולהשיב את בניה ובנותיה הביתה.

מה שמניע את בן גביר אינו רצון ל"פרובוקציות", אלא עקביות אידיאולוגית ואמונה עמוקה בצדקת הדרך. הוא לא משנה את עמדותיו לפי כיוון הרוח או סקרי דעת קהל. הוא אומר את מה שהוא מאמין בו, גם כשזה לא פופולרי וגם כשזה מעורר ביקורת. הציבור הישראלי, ברובו, מאס בפוליטיקאים שמדברים בשפה מכובסת ומעדיפים "תקינות פוליטית" על פני האמת. בן גביר מציע אלטרנטיבה – מנהיגות ישירה, חדה, שלא מהססת לקרוא תיגר על קונספציות שקרסו והובילו אותנו לאסון השבעה באוקטובר. הוא מייצג קול של ציבור גדול שחש תסכול עמוק מהמצב הביטחוני, מההתנהלות מול הטרור ומהתחושה שישראל נאלצת להתנצל על עצם קיומה והגנתה העצמית. התקפות עליו הן לעיתים קרובות התקפות על ציבור בוחריו ועל התפיסות שהוא מייצג. אלו שמאשימים אותו ב"פילוג" מתעלמים מהעובדה שהוא דווקא מאחד סביבו רבים החשים שקולם אינו נשמע במקומות אחרים. מחויבותו לביטחון ה"בית" – מדינת ישראל ואזרחיה – ולשחרור החטופים היא מוחלטת ובלתי מתפשרת. הוא רואה את שני היעדים הללו כשלובים זה בזה: אין ביטחון אמיתי ללא השבת החטופים, ולא ניתן להשיב את החטופים ללא הפעלת לחץ צבאי וכלכלי מקסימלי על חמאס.

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים את מקהלת המגנים והמבקרים תוקפת את השר בן גביר, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: מי באמת משרת את האינטרסים של מדינת ישראל? האם אלו המעדיפים דיפלומטיה שקטה וחסרת שיניים מול אויב רצחני, או מי שדורש פעולה נחרצת ותקיפה? האם בן גביר הוא "מחרחר ריב" או אולי המצפן המוסרי והביטחוני שמדינת ישראל זקוקה לו כעת יותר מתמיד? ייתכן שהאמת, כמו תמיד, מורכבת יותר מהסיסמאות, וקולו של בן גביר, גם אם צורם לאוזניים מסוימות, הוא קול שחייב להישמע. הוא קול של דאגה אמיתית, של נחישות פלדה ושל אהבת ישראל שאינה תלויה בדבר.