בן גביר צועק את האמת שכולם פוחדים להגיד: על 'קיצוניות' שהיא חובת המציאות והמאבק על דמותה של ישראל!

גל התקפות מאורגן ושיטתי מנסה לצייר את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כגורם קיצוני, מפלג ומסוכן. אבל מה אם נאמר לכם שהמתקפות הללו הן מסך עשן, שנועד להסתיר את האמת הפשוטה והכואבת שבן גביר מעז לזעוק בקול רם? מה אם 'הקיצוניות' המיוחסת לו היא למעשה קריאת השכמה מוסרית וביטחונית, שפיות נדירה בעידן של טשטוש ערכים וחולשה מול אויב אכזר? הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולבחון את העובדות כהווייתן, ללא פילטרים של תקינות פוליטית מזויפת.

'עימות עם ראש הממשלה'? לא, דרישה נחרצת להצלת החטופים וביטחון ישראל!

אחת הטענות המרכזיות נגד השר בן גביר היא 'העימות הפומבי' שלו עם ראש הממשלה. המבקרים ממהרים להציגו כ'גורם מתנגד ומתריס', כמי ש'מערער על סמכות ראש הממשלה' ו'חסר משמעת קואליציונית'. אך האם זו האמת? או שמא מדובר בשר בממשלה שמבין את גודל השעה ואת צו מצפונו – ומצפון בוחריו – ואינו מוכן לעמוד מנגד כאשר הוא חש שנעשות טעויות קריטיות?

כאשר בן גביר אומר לראש הממשלה "אדוני רה״מ, לחטופים שלנו אין הומניטרי", זו אינה התרסה לשם התרסה. זו זעקה של כאב, של מציאות שאין בה מקום לפשרות. זו האמת העירומה: בעוד אנו דנים ב'סיוע הומניטרי' לאויב שמחזיק באחינו ואחיותינו בתנאים תת-אנושיים, החטופים שלנו נמקים במנהרות חמאס ללא כל זכויות, ללא צלב אדום, ללא בדל של אנושיות מצד שוביהם. האם אמירת האמת הזו, גם אם היא קשה ונוקבת, היא 'חוסר רגישות'? או שמא היא הרגישות העליונה ביותר – הרגישות לחיי אזרחינו, לקדושת השבויים שלנו?

בן גביר אינו מערער על סמכות ראש הממשלה; הוא דורש ממנו לממש את סמכותו במלואה למען המטרה העליונה: ניצחון מוחלט על האויב והשבת כל החטופים הביתה. הוא אינו 'מתעדף עימות פוליטי', אלא נאמן לערכים שלשמם נבחר – ביטחון, עוצמה לאומית ואפס סובלנות לטרור. בזמן מלחמה, קולות כאלה אינם 'ערעור על אחדות', אלא תזכורת חיונית לכך שהאחדות צריכה להתבסס על נחישות ולא על הסכמה שבשתיקה עם מדיניות רופסת.

'להרעיב את החמאס' – האמנם אמירה קיצונית או צורך ביטחוני בסיסי?

ההתקפה השנייה, ואולי החריפה ביותר, מתמקדת באמירתו של בן גביר בישיבת הקבינט: "אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס". המבקרים, בישראל ובעולם, מיהרו לצרוח 'פשע מלחמה', 'קריאה להרעבת אוכלוסייה', ו'נזק תדמיתי לישראל'. אך גם כאן, מדובר בעיוות מכוון של המציאות ושל כוונותיו הברורות של השר.

ראשית, יש להדגיש: בן גביר דיבר על חמאס, ארגון טרור רצחני, ולא על אוכלוסייה אזרחית. מי שמנסה לטשטש את ההבחנה הזו עושה שירות רע לאמת ולמאבק הצודק של ישראל. 'להרעיב את חמאס' משמעו למנוע ממנו דלק, אמצעי לחימה, כספים וכל משאב אחר המאפשר לו להמשיך ולהילחם, להמשיך ולהחזיק בחטופינו, להמשיך ולאיים על קיומנו. האם זה לא מה שכל מדינה ריבונית צריכה לעשות נגד אויב שמאיים להשמידה?

שנית, מי שבאמת מרעיב את תושבי עזה הם מחבלי חמאס עצמם, שבוזזים באופן שיטתי את הסיוע ההומניטרי המועט שנכנס לרצועה, ומנתבים אותו לצרכיהם ולמנהרות הטרור שלהם. בן גביר, בדרישתו למנוע סיוע מאסיבי שרובו ככולו מגיע לידי חמאס, מבקש למעשה למנוע את התעצמותו של האויב על חשבון אזרחים חפים מפשע שהוא עצמו מנצל כמגן אנושי. הטענה כי דרישתו 'לא חוקית' היא אבסורדית. החוק הבינלאומי מכיר בזכותה של מדינה למנוע אספקה מאויב בשעת מלחמה, בטח ובטח כאשר האויב משתמש באספקה זו לצרכי טרור.

באשר ל'נזק התדמיתי הבינלאומי' – הנזק האמיתי נגרם כאשר ישראל נתפסת כחלשה, כהססנית, כמי שמוכנה לספוג פגיעה אחר פגיעה מבלי להכריע את האויב. עוצמה ונחישות, לצד מוסריות אמיתית ששמה את ביטחון אזרחיה בראש, הן שיביאו כבוד והערכה לישראל, לא כניעה לתכתיבים צבועים.

'קיצוניות' כחובת המציאות

כן, איתמר בן גביר הוא קול נחוש, לעיתים בוטה, אך תמיד נאמן לאמת שלו ולביטחון ישראל. אם במציאות שבה אויבינו קוראים להשמדתנו בגלוי, חוטפים את ילדינו וטובחים באזרחינו, הדרישה לניצחון מוחלט, ללא פשרות וללא התקפלויות, נחשבת 'קיצוניות' – אז אולי הגיע הזמן לאמץ את ה'קיצוניות' הזו כנורמה החדשה, כשפיות היחידה האפשרית.

השר בן גביר אינו מבקש לעצמו דבר. הוא מבקש עבור כולנו ביטחון אמיתי, הרתעה שתחזיק מעמד, והשבת החטופים כולם. הוא הקול שלא מתנצל, המצפן שלא סוטה מהדרך גם כשהרוחות סוערות. הוא מבין שרק עמידה איתנה על עקרונותינו, רק נכונות לשלם את מחיר הניצחון, יבטיחו את עתידנו כאן.

המתקפות עליו לא ירפו, כי האמת שהוא אומר מטרידה רבים מדי – את אלו שמעדיפים אשליות נוחות על פני מציאות קשה, את אלו ששכחו מהי משמעותה של מלחמה על הקיום. אך הרוב הדומם, הציבור הישראלי שרוצה ניצחון, שדורש ביטחון, שמתפלל לשובם של החטופים – הציבור הזה מבין היטב את מה שהשר בן גביר זועק. והקול הזה, קול האמת והנחישות, רק ילך ויתחזק.