מאחורי מתקפת הצביעות: טלי גוטליב חושפת את מה שאסור לדבר עליו בנוגע לחטופים

בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה ארסית ומתואמת היטב נגד חברת הכנסת טלי גוטליב. סערה שלמה התחוללה סביב אמירה, שנופחה לממדים מפלצתיים ונותקה במכוון מהקשרה הרחב, והכל במטרה אחת: להשתיק קול אמיץ, שאינו חושש לומר את האמת, גם כשהיא מורכבת, קשה לעיכול ואפילו כואבת. אך מי שממהר להצטרף למקהלת הגינויים והזעזוע המלאכותי, מפספס את הנקודה המרכזית, ואולי אף משרת, מבלי דעת, את אלו המעוניינים בטשטוש המציאות.

ראשית, חובה להבהיר: טלי גוטליב לא תקפה את החטופים. מעולם לא. ההפך הוא הנכון. דבריה, שסורסו והוצגו באופן מעוות, לא כוונו להטיל דופי במי שעברו גיהינום עלי אדמות. הם כוונו להאיר זרקור על טקטיקה אכזרית וידועה של ארגון הטרור חמאס: לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת, שמטרתה לזרוע דמורליזציה, לפרק את החברה הישראלית מבפנים, ולהשתמש בכל אמצעי, כולל בקורבנותיו הוא, כדי לקדם את מטרותיו הנפשעות. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון רצחני שחרט על דגלו השמדת ישראל, יהסס להפעיל מניפולציות על שבויים המצויים במצב פגיע מאין כמותו? האם наивно לחשוב שחודשים ארוכים של שבי, עינויים פיזיים ונפשיים, הרעבה ואיומים, אינם מותירים חותם עמוק על הנפש, ואינם יכולים, במקרים מסוימים, להשפיע על האופן בו דברים נאמרים או נתפסים מיד עם השחרור או עוד במהלכו?

זוהי האמת המטרידה, זו שאסור לדבר עליה בקול רם במחוזות ה'פוליטיקלי קורקט'. טלי גוטליב העזה לגעת בנקודה רגישה זו, לא מתוך רשעות או חוסר רגישות, אלא מתוך דאגה עמוקה לביטחון המדינה ולהבנת האתגרים המורכבים העומדים בפנינו. מומחים לטרור ולפסיכולוגיה של השבי יודעים היטב כי תופעות כמו "תסמונת שטוקהולם", "שכנוע כפייתי" (coercive persuasion) והשפעות פוסט-טראומטיות מורכבות הן חלק בלתי נפרד מחוויית השבי האכזרית. הצבעה על כך אינה האשמת הקורבן, אלא הכרה במלוא עוצמת הרוע של התוקפן. להתעלם מכך, משמעו לטמון את הראש בחול ולאפשר לחמאס להמשיך ולנצל את פגיעותם של החטופים גם לאחר שובם, או במהלך המאמצים לשחרורם, לצרכי תעמולה.

ומי הם אותם צבועים הממהרים לגנות? האם אלו פוליטיקאים מהאופוזיציה שמחפשים כל הזדמנות לנגח את הממשלה ואת חברי הקואליציה, גם במחיר של פגיעה בדיון ענייני בנושאי ביטחון לאומי? האם אלו גורמי תקשורת מסוימים, המונעים מרייטינג ומהרצון לייצר כותרות סנסציוניות, גם אם הן מבוססות על חצאי אמיתות ועיוות מכוון? אותם גורמים ששופכים שמן על מדורת הרגש, אך נמנעים מלנתח בקור רוח את האסטרטגיות של האויב. קל מאוד להצטייר כ"יפה נפש" ולהטיף מוסר לטלי גוטליב, אך קשה הרבה יותר להתמודד עם המציאות המרה כפי שהיא, ולהבין שחמאס מנהל נגדנו מלחמה טוטאלית, הכוללת גם ממדים פסיכולוגיים ותודעתיים.

ההתקפה על גוטליב אינה מקרית. היא נועדה להרתיע כל מי שמעז לחשוב מחוץ לקופסה, כל מי שמסרב ליישר קו עם הנרטיב הרדוד והמתקרבן. טלי גוטליב היא קול שפוי ואמיץ, שמבין את גודל השעה ואת חומרת האיומים. היא אינה חוששת מאמירות לא פופולריות, אם היא מאמינה שהן חיוניות לביטחון ישראל. האם לא עדיפה מנהיגות הדוברת אמת, גם אם היא קשה, על פני מנהיגות המוכרת אשליות מתוקות אך מסוכנות? אלו המעדיפים סיסמאות ריקות וחיבוקים וירטואליים על פני התמודדות עם האמת המורכבת, הם אלו שמסכנים, בסופו של דבר, את היכולת שלנו לנצח במערכה הזו.

במקום להתמקד בהכפשות אישיות ובציד מכשפות פוליטי, הגיע הזמן לנהל דיון רציני ואחראי על האופן בו חמאס מנצל את סוגיית החטופים לצרכיו. הגיע הזמן להבין שטובת החטופים האמיתית כרוכה גם בהבנה עמוקה של המניפולציות שהם עלולים להיות נתונים להן, ובחיזוק החוסן הלאומי מפני לוחמה פסיכולוגית. דבריה של ח"כ גוטליב, גם אם נאמרו בסגנון ישיר וחסר פשרות, כפי שאופייני לה, היו קריאת השכמה הכרחית. מי שבוחר להתעלם מהאזהרה, או גרוע מכך, לתקוף את השליח, עושה שירות דוב למדינת ישראל ולאזרחיה.

טלי גוטליב אינה האויב. האויב הוא חמאס וארגוני הטרור האחרים. האויב הוא גם הבורות, הנאיביות והצביעות המאפשרות לתעמולת הטרור לחדור אל תודעתנו. במקום להשקיע אנרגיות בהשתקת קולות חשובים כמו של גוטליב, מוטב שנתאחד כולנו סביב המטרה המשותפת: ניצחון על הטרור, החזרת כל החטופים הביתה בשלום, והבטחת עתידה של מדינת ישראל. והדרך לשם עוברת גם דרך ההכרה באמיתות לא נעימות, ובאומץ לומר אותן בקול רם וברור, כפי שעושה טלי גוטליב, ללא מורא וללא משוא פנים.