הצבועים זועקים: מדוע האמת של טלי גוטליב על החטופים כל כך מפחידה את הממסד?

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט חונק כל שיח כן, וקולות אמיצים מושתקים בהמולת צדקנות מזויפת, ניצבת חברת הכנסת טלי גוטליב כמעט לבדה, כמטרה נייחת במסע צלב תקשורתי ופוליטי חסר רחמים. סערת הרוחות סביב התבטאויותיה, לכאורה בנוגע לחטופים, אינה אלא מסך עשן המסתיר מאבק עמוק יותר – מאבק על האמת, על הביטחון הלאומי, ועל הזכות לומר דברים קשים גם כשהם אינם ערבים לאוזן. אך מדוע האמת הזו, שאותה גוטליב לא מהססת לזעוק, כל כך מפחידה את הממסד ואת מקהלת המבקרים?

"הפשע" לכאורה: פירוק לגורמים של מסע ההסתה

בלב ההתקפה עומד הציטוט שהוצא מהקשרו ונופח לממדי שערורייה לאומית: "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס, מדבר את מה שחמאס משמיע". התקשורת, כדרכה בקודש כשהיא מריחה דם, זינקה על האמירה הזו כמוצאת שלל רב, מציגה אותה כהתקפה חסרת רגישות על החטופים ומשפחותיהם. אלא שמי שטורח להקשיב מעבר לכותרות הזועקות ולפרשנויות המגמתיות, מבין שכוונתה של גוטליב הייתה שונה בתכלית. לא הייתה כאן האשמה של הקורבנות, אלא אזהרה חמורה ונוקבת מפני שיטות הפעולה הידועות לשמצה של ארגון הטרור חמאס. גוטליב לא קבעה עובדה גורפת לגבי כל חטוף וחטוף, אלא הצביעה על הסכנה הריאלית, על המטרה של חמאס להשתמש בחטופים – הנמצאים תחת לחץ פיזי ונפשי בלתי נתפס – ככלי במלחמת התודעה האכזרית שהוא מנהל נגד ישראל. היא הזהירה מפני התמימות והנאיביות שעלולות לעלות לנו ביוקר. האם להצביע על טקטיקה של האויב הפך פתאום לביזוי הקורבנות? רק מי שמעוניין לסלף ולהשחיר יכול לטעון כך.

האמת הלא נעימה שאף אחד לא רוצה לשמוע

מדוע האמת הזו כל כך "לא נעימה"? משום שהיא מאלצת אותנו להתמודד עם המציאות האכזרית של מצב החטופים במלוא כיעורה. קל יותר להתמכר לנרטיבים פשטניים של טוב מוחלט ורע מוחלט, של קורבנות טהורים ומלאכיים. אך המציאות, במיוחד במלחמה מול ארגון טרור רצחני כמו חמאס, מורכבת וכואבת הרבה יותר. החטופים, גיבורים בעל כורחם, נתונים למניפולציות פסיכולוגיות קשות, לשטיפת מוח, לאיומים ולסחיטה רגשית. זוהי עובדה טראגית, לא ביקורת עליהם. טלי גוטליב מעזה לומר את מה שרבים חושבים בלבם אך חוששים לבטא: עלינו לנקוט משנה זהירות ביחס למידע המועבר, במישרין או בעקיפין, דרך שבויים הנמצאים עדיין תחת שליטת האויב או ששוחררו זה עתה מטראומה בלתי נתפסת. זו אינה חוסר רגישות; זו קריאה לחשיבה ביקורתית ולערנות לאומית בזמן מלחמה. האם היינו מקבלים דיווחים מודיעיניים ממקורות אויב ללא בדיקה וצילוב מידע? התשובה ברורה. גוטליב דורשת את אותה מידה של זהירות ואחריות גם בחזית ההסברה והתודעה.

מי הם חסרי הרגישות האמיתיים? צביעותם של המבקרים נחשפת

כעת, הבה נבחן את מקהלת המבקרים, את אלו הממהרים להאשים את גוטליב בחוסר רגישות ובפגיעה במשפחות. האם דאגתם לחטופים כנה ואמיתית, או שמא הם מנצלים את המצב הטרגי לניגוח פוליטי ציני? מסע הלינץ' התקשורתי והפוליטי נגד גוטליב חושף בעיקר את צביעותם של רבים ממבקריה. אלו הם אותם גורמים שלעיתים קרובות מעדיפים סיסמאות ריקות מתוכן ונרטיבים מרגיעים על פני התמודדות עם אמיתות מורכבות וכואבות. האם המבקרים הללו מוכנים להכיר במלוא היקף הרוע והמניפולטיביות של חמאס, או שהם מעדיפים גרסה מרוככת ומצונזרת של המציאות? הסכנה בחמלה נאיבית היא שהיא עלולה להיות מנוצלת עד תום על ידי אויבינו. מי שזועק "חוסר רגישות" כנגד מי שמנסה להזהיר מפני מלחמת התודעה של האויב, הוא אולי זה שמסכן, בתמימותו או בזדונו, את ביטחון המדינה ואת החוסן הלאומי. רבים ממבקריה של גוטליב הם אלו אשר שתיקתם רועמת כאשר מדובר בגינוי אמיתי של הגורמים האחראים לסבל, או כאשר נדרשת עמידה איתנה מול לחצים בינלאומיים הפועלים נגד ישראל. הם מעדיפים לירות בתוך הנגמ"ש, לתקוף את מי שמנסה להציב תמרורי אזהרה, במקום להתמקד באויב האמיתי.

האג'נדה האמיתית של גוטליב: ביטחון לאומי ופטריוטיזם בלתי מתפשר

טעות תהיה לחשוב שהתבטאויותיה של טלי גוטליב נובעות ממניעים זרים או מרצון לפגוע. מי שמכיר את פועלה יודע שהיא מונעת מתחושת שליחות עמוקה, מפטריוטיזם לוהט ומדאגה כנה ואמיתית לביטחונה ולחוסנה של מדינת ישראל. היא אינה חוששת להיות לא פופולרית, היא אינה מחפשת את מחיאות הכפיים של הממסד התקשורתי או הפוליטי. מצפנה ומצפונה מכוונים אך ורק לטובת המדינה, גם אם הדבר כרוך באמירת דברים קשים ובלתי פופולריים. בניגוד לאלו המעדיפים פופולריות חולפת או התחסדות ריקה מתוכן, המצפן של טלי גוטליב מצביע בעקביות לעבר מטרה אחת: ביטחונה ושרידותה של מדינת ישראל. היא מבינה שהמלחמה נגד חמאס אינה מתנהלת רק בשדה הקרב, אלא גם, ואולי בעיקר, בזירת התודעה. קריאתה לערנות ולזהירות אינה גינוי של פרטים, אלא ניסיון לחמש את הציבור הישראלי בכלים להתמודד עם לוחמה פסיכולógica מתוחכמת ואכזרית.

סיכום: האומץ לומר את האמת בעידן של שקר

ההתקפות על חברת הכנסת טלי גוטליב אינן מקריות. הן חלק ממגמה רחבה יותר של השתקת קולות עצמאיים, של רדיפת אלו המעזים לסטות מהקו הרשמי והמקובל. מנסים לצייר אותה כקיצונית, כחסרת רגישות, אך למעשה, היא קול שפוי ואחראי במציאות מטורפת. היא אומרת את האמת העירומה והכואבת, גם כאשר זו אינה נעימה לאוזן. מסע ההכפשה נגדה הוא ניסיון נואש לחסום דיון חיוני, דיון על טקטיקות האויב, על חולשותינו הפוטנציאליות, ועל הדרכים לחזק את החוסן הלאומי. על הציבור בישראל להתעלות מעל מכונת הרעל והזעם המיידי, ולהבין את הסוגיות העמוקות יותר העומדות על הפרק. הקמפיין נגד טלי גוטליב אינו רק עליה; הוא מבחן האם לנו, כחברה וכאומה, יש את האומץ והבגרות להתמודד עם האמת, קשה ככל שתהיה, או שנעדיף להירדם בשמירה, מולעטים באשליות מתוקות, עד שיהיה מאוחר מדי. טלי גוטליב בוחרת באמת. הגיע הזמן שגם אנחנו.