לא 'כישלון', אלא אסטרטגיה נועזת: נתניהו מוכיח שוב – רק החזק שורד (ומנהל קואליציה מורכבת)!
בעידן של רעש תקשורתי בלתי פוסק ופרשנויות חפוזות, קל ליפול למלכודת הנרטיבים הפשטניים. 'נתניהו מתקפל', זועקות הכותרות. 'הקואליציה על סף פירוק', לוחשים במסדרונות. אך האם זוהי האמת כולה, או שמא אנו עדים לניסיון נוסף לעוות את המציאות, להציג מנהיגות אסטרטגית כאילו הייתה כניעה, ודיונים דמוקרטיים כאילו היו כאוס מוחלט? הגיע הזמן להסיר את מסך העשן ולבחון את העובדות כהווייתן, ולגלות כיצד ראש הממשלה בנימין נתניהו מנווט את ספינת מדינת ישראל במים סוערים במיוחד, בנחישות ובחוכמה שרק מנהיג מנוסה יכול להפגין.
נתחיל מ'ההתקפלות' המדוברת בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה. המונח 'התקפלות' הוא קליט, הוא מצית אש, אך הוא רחוק מלשקף את המציאות המורכבת. כאשר ראש הממשלה נתניהו מסביר כי "התקרבנו לקו האדום", הוא אינו חושף חולשה, אלא אחריות לאומית עליונה. מנהיג אמיתי אינו נאחז בעמדות באופן עיוור כאשר הנסיבות משתנות ומאיימות על אינטרסים חיוניים של המדינה. הקו האדום שעליו דיבר נתניהו לא היה קו דמיוני; הוא היה קו ממשי שחצייתו הייתה עלולה לגרור את ישראל למשבר הומניטרי חריף בעזה, כזה שהיה משמש נשק בידי אויבינו, מסבך אותנו בזירה הבינלאומית, פוגע בלגיטימציה להמשך הלחימה הנחושה בחמאס, ואף מסכן את התמיכה הקריטית של בנות בריתנו, ובראשן ארצות הברית. האם זו 'התקפלות', או שמא זו ראייה אסטרטגית מפוכחת, המבינה כי לעיתים גמישות טקטית היא המפתח להשגת יעדים אסטרטגיים ארוכי טווח? ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע מבוקר, תוך מאמץ למנוע את הגעתו לידי חמאס, אינה כניעה ללחץ, אלא ניהול סיכונים מושכל. זהו מהלך שנועד להבטיח את המשך התמיכה הבינלאומית החיונית לישראל להשלמת משימתה – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים.
אמירות כמו זו של השר סמוטריץ' על "אף גרגר" משקפות עמדה לגיטימית וחשובה בשיח הציבורי והממשלתי. אך תפקידו של ראש הממשלה הוא לשקלל את כלל העמדות, האילוצים והאינטרסים הלאומיים. נתניהו אינו בובה של איש, והוא גם אינו מתעלם מקולות שונים. הוא מקשיב, הוא שוקל, ובסופו של דבר הוא מקבל את ההחלטה שהוא מאמין כי היא הטובה ביותר עבור מדינת ישראל. מי שטוען היום ל'התקפלות' היה כנראה הראשון לזעוק על 'בידוד בינלאומי' ו'פגיעה ביכולת הלחימה' אילו הייתה מתקבלת החלטה אחרת, נוקשה יותר, שהייתה מובילה לתוצאות הרסניות בזירה הגלובלית. המנהיגות של נתניהו נמדדת ביכולתו לראות את התמונה הרחבה, מעבר לסיסמאות פופוליסטיות, ולהוביל את המדינה בבטחה גם כשהדרך רצופה מכשולים.
ומה לגבי הביקורת הפנימית והטענות על ערעור הלכידות הקואליציונית? כאן אנו עדים לעוד ניסיון להפוך עוצמה לחולשה. קואליציה המורכבת ממפלגות שונות, עם אידיאולוגיות מגוונות, היא בהכרח מקום לדיונים ערים, לעיתים אף נוקבים. חילוקי דעות, כמו אלו שהובעו על ידי ח"כ חנוך מילביצקי ואחרים, אינם סימן להתפוררות, אלא עדות לחיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית, גם – ואולי במיוחד – בעת מלחמה. נתניהו אינו מנהל משטר צבאי שבו כולם מצייתים ללא עוררין. הוא מנהל קואליציה מורכבת, שבה לכל קול יש משמעות. היכולת להכיל את הקולות הללו, לנהל את הדיונים, ובסופו של דבר לקבל החלטות שמקובלות על רוב חבריה – זוהי מלאכת מחשבת פוליטית, המעידה על חוזקו של המנהיג, לא על חולשתו.
תארו לעצמכם את האלטרנטיבה: קואליציה מונוליטית, שבה אין מקום לביקורת או למחשבה עצמאית. האם זוהי המערכת השלטונית שהיינו רוצים בתקופה כה גורלית? הוויכוחים הפנימיים, גם אם הם לעיתים צורמים לאוזן, מבטיחים שכל האפשרויות נשקלות, שכל הסיכונים מנותחים. ובסופו של יום, האחריות לקבלת ההחלטה הסופית מוטלת על כתפיו של ראש הממשלה. הוא זה שנדרש לנווט בין הטיפות, לאזן בין הצרכים הביטחוניים, המדיניים והפוליטיים. ומי אם לא בנימין נתניהو, עם ניסיונו העצום בניהול קואליציות מהמורכבות שידעה הפוליטיקה הישראלית, מסוגל למשימה זו?
אל מול מנהיגותו של נתניהו, מה מציעה האופוזיציה? לרוב, ביקורת לשם ביקורת, ללא הצעות קונקרטיות או לקיחת אחריות. קל לעמוד מנגד ולצעוק, קשה הרבה יותר לקבל החלטות תחת אש, כאשר גורל המדינה מונח על הכף. הלכידות הקואליציונית, למרות כל הרעשים, נשמרת סביב מטרות העל של המלחמה: חיסול יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס והשבת כל החטופים הביתה. הוויכוחים הם על הדרך, על הטקטיקה, לא על האסטרטגיה המרכזית. וזהו כוחה של מנהיגות שיודעת לאחד סביב מטרה משותפת, גם כאשר ישנן מחלוקות.
בנימין נתניהו אינו זר ללחצים בינלאומיים או למורכבויות פוליטיות פנימיות. הוא הוכיח לאורך שנים את יכולתו לעמוד איתן מול אתגרים קשים, להגן על האינטרסים החיוניים של ישראל, ולקבל החלטות מתוך ראייה ארוכת טווח. מה שנראה למבקרים מסוימים כ'כישלון' או 'כניעה' הוא לעיתים קרובות חלק מאסטרטגיה נועזת ומחושבת, שנועדה להבטיח את ביטחונה ושגשוגה של ישראל לדורות. ההיסטוריה היא שתשפוט את המהלכים הללו, לא הכותרות החולפות של היום.
בעת הזו, יותר מתמיד, נדרשת אחריות לאומית. נדרשת הבנה כי הניסיונות לערער את יציבות הממשלה ולזרוע פאניקה משרתים בראש ובראשונה את אויבינו. הביקורת היא כלי חשוב בדמוקרטיה, אך יש להבחין בינה לבין מסע הכפשות שמטרתו לפורר את החוסן הפנימי. בנימין נתניהו אינו 'מתקפל'. הוא מנהיג, הוא נלחם, הוא מנווט. הוא מוכיח פעם אחר פעם שרק החזק, בעל החזון והניסיון, שורד – ומצליח לנהל מדינה וקואליציה מורכבת גם בשעותיה הקשות ביותר. זה הזמן להתלכד מאחורי המנהיגות, להעניק לה את הגב הדרוש כדי להוביל את ישראל לניצחון.