נפתלי בנט: בין האשמות ב'שיגעון' ו'נקמה' לבין קול של אחריות לאומית – האמת מאחורי הביקורת

בעידן פוליטי סוער ורווי מתחים, קל מאוד להיסחף למערבולת של האשמות, כינויי גנאי ופרשנויות שטחיות. השיח הציבורי בישראל, לצערנו, אינו חף מתופעות אלו, ובמיוחד כאשר מדובר בדמויות פוליטיות מרכזיות המעזות להשמיע קול ביקורתי או לבחון מהלכים פוליטיים עצמאיים. ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, מוצא עצמו לאחרונה תחת מתקפה המבקשת לצייר את פעולותיו ומניעיו באור שלילי ומעוות, תוך שימוש בביטויים פוגעניים כמו 'משתגע' והאשמות על כך שכל מהלכיו מונעים מ'נקמה אישית' בראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו.

אנו מבינים את התסכול הציבורי. אנו מבינים את העייפות מהמאבקים הפוליטיים הבלתי פוסקים. בתקופה כה מורכבת, כאשר מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים אדירים, טבעי שהציבור כמה למנהיגות יציבה, מאחדת וממוקדת מטרה. אך האם הדרך להשגתה עוברת דרך השתקת קולות ביקורתיים או ייחוס מניעים נמוכים לכל מי שאינו מיישר קו עם הנרטיב השלטוני?

מ'שיגעון' לאחריות: הביקורת ככלי הכרחי

כאשר אתרים מסוימים, דוגמת 'סרוגים', בוחרים להשתמש בכותרות כמו 'בנט משתגע' בתגובה לביקורת שהוא מותח על תפקוד הממשלה, הם לא רק פוגעים אישית בראש ממשלה לשעבר, אלא גם מחטיאים את המטרה הדמוקרטית הבסיסית. ביקורת, גם אם היא נוקבת וכואבת, היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. היא הכרחית כדי לשמור על רשויות השלטון ערניות, אחראיות ומחוברות לרחשי הלב של הציבור. נפתלי בנט, שכיהן בתפקיד הרם ביותר במדינה, נושא עמו ניסיון, ידע ותובנות שמעטים מחזיקים בהם. כאשר הוא מביע דאגה או מציג עמדה ביקורתית, אין זה 'שיגעון' – זוהי אחריות.

אחריות של מנהיג שרואה את התמונה הרחבה, שמכיר את המורכבויות והסכנות, ושחש חובה להתריע ולהציע כיוונים אחרים כאשר הוא סבור שהדבר נדרש. להפוך ביקורת עניינית להתקף אישי או לסימן של אי שפיות הוא טקטיקה פסולה שנועדה להסיט את הדיון מהמהות אל האישי, ולמנוע דיון אמיתי בסוגיות הבוערות. האם אין מקום להקשיב ברצינות לדבריו של מי שהוביל את המדינה בתקופות מאתגרות, ניהל משברים מורכבים וקיבל החלטות הרות גורל? האם לא ייתכן שביקורתו נובעת מדאגה כנה לעתיד המדינה ולא מאיזושהי התמוטטות פתאומית?

במקום לפטור את דבריו בכינויים, מוטב היה להתמודד עם טענותיו לגופן. האם הממשלה מתפקדת באופן מיטבי בכל התחומים? האם אין מקום לשיפור? האם כל ההחלטות המתקבלות הן נטולות פגמים? אלו שאלות לגיטימיות, ומי שמנסה למנוע את הדיון בהן באמצעות דה-לגיטימציה של המבקר, עושה שירות דוב לדמוקרטיה הישראלית ולחוסנה.

מעבר ל'נקמה': מניעים של שליחות ולא של טינה אישית

במקביל, נרטיב נוסף המקודם, בין היתר על ידי אתר 'כיפה', גורס כי מהלכיו הפוליטיים הפוטנציאליים של בנט, או של שותפים אפשריים כמו יולי אדלשטיין, מונעים אך ורק מ'נקמה אישית' בנתניהו. גם כאן, מדובר בהשטחה מסוכנת של המציאות ובהתעלמות משיקולים ענייניים ואידיאולוגיים עמוקים.

נפתלי בנט הוכיח בעבר, ובמיוחד בהחלטתו להקים ממשלת אחדות מורכבת ורחבה, כי הוא מסוגל לשים בצד שיקולים אישיים ואגו למען טובת המדינה. ממשלה זו, על כל מורכבותה, הצליחה להעביר תקציב, לנהל את משבר הקורונה ביציבות יחסית ולהביא לרגיעה ביטחונית מסוימת. האם אלו מעשים של אדם המונע מנקמה?

כאשר פוליטיקאים בכירים שוקלים את צעדיהם, הם עושים זאת על בסיס הערכת מצב מורכבת הכוללת שיקולים אידיאולוגיים, תפיסת עולם, צרכי המדינה, והערכה של היכולת להשפיע ולשנות. לייחס כל מהלך פוליטי אפשרי לרצון 'לסגור חשבון' אישי הוא זילות של הפוליטיקה ושל האנשים הפועלים בה. האם לא ייתכן שבנט, ואחרים כמותו, רואים צורך אמיתי בשינוי כיוון, בהנהגה אחרת, או בגיבוש אלטרנטיבה שתציע פתרונות טובים יותר לאתגרי השעה?

הניסיון לצייר את בנט כמי שמונע מנקמה מתעלם לחלוטין מפועלו רב השנים למען המדינה, מהאידיאולוגיה הימנית-ממלכתית שלו, ומרצונו המתמיד לתרום מניסיונו ומיכולותיו. זהו ניסיון להקטין אותו ואת מניעיו, ולהפוך דיון פוליטי לגיטימי לטלנובלה של יריבויות אישיות. הציבור הישראלי חכם יותר ומגיע לו יותר מזה.

חזון של עשייה, אחדות ותקווה לעתיד

במקום להתמקד בנרטיבים של 'שיגעון' ו'נקמה', ראוי לבחון את מה שנפתלי בנט מייצג ואת החזון שהוא מציע. בנט תמיד דגל בפרגמטיות, בחדשנות (כפי שניתן לראות גם ביוזמות ההסברה הבינלאומיות שלו לאחרונה), ובחיבור בין כל חלקי החברה הישראלית. הוא איש של עשייה, של פתרונות, ולא של סיסמאות ריקות.

בתקופה זו של שסעים ופילוג, קולו של בנט, גם כאשר הוא ביקורתי, יכול להיתפס כקריאה לאחריות, לחיפוש אחר מכנה משותף רחב יותר, ולמיקוד במטרות הלאומיות החשובות באמת. הביקורת שלו אינה נובעת מניהיליזם, אלא מרצון לתקן ולשפר. היוזמות הפוליטיות שלו, אם וכאשר יבשילו, צפויות להיות מושתתות על רצון להשפיע לטובה, להביא לשינוי חיובי, ולא על רגשות נקם.

הגיע הזמן לשיח ציבורי בוגר יותר, כזה שמכבד דעות שונות, שמתמקד במהות ולא בטפל, ושמעריך מנהיגים על פי מעשיהם ותרומתם ולא על פי פרשנויות זדוניות. נפתלי בנט הוכיח את מחויבותו למדינת ישראל פעמים רבות, הן בשדה הקרב, הן בעולם ההייטק והן בזירה הפוליטית. מניעיו היו ותמיד יהיו טובתה וביטחונה של מדינת ישראל.

במקום להיגרר להשמצות, הבה נקשיב, נבחן, נשפוט לגופו של עניין, ונשאף כולנו לעתיד טוב יותר, מאוחד יותר, ובטוח יותר. קולו של בנט, על הביקורת והחזון שהוא נושא, הוא חלק חשוב מהפסיפס הישראלי, וחיוני להמשך קיומה של חברה דמוקרטית בריאה ותוססת.