קולות מתוך הקואליציה? האזינו היטב: זו לא 'מרידה', זו הדמוקרטיה התוססת שנתניהו מטפח, בזמן שאחרים חולמים על משטר סותם פיות!
בשבועות האחרונים, גורמים בעלי עניין, המונעים לא פעם מאינטרסים פוליטיים צרים, מנסים לצייר תמונה מעוותת של המתרחש בתוך הקואליציה בראשות בנימין נתניהו. הם לוקחים כל אמירה ביקורתית, כל ויכוח פנימי, ומנפחים אותו למימדי 'משבר קואליציוני' או 'ערעור מנהיגותו' של ראש הממשלה. האמת, כרגיל, רחוקה שנות אור מהכותרות הזועקות והפרשנויות המגמתיות. מה שמוצג כחולשה, כאובדן שליטה או כסדקים בלכידות, הוא למעשה עדות לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ולמנהיגות בטוחה בעצמה, כזו שאינה חוששת מקולות מגוונים, גם אם הם צורמים לעיתים לאוזניים מסוימות.
הטענה המרכזית המופצת היא על 'ביקורת פנימית חריפה וערעור הלכידות הקואליציונית'. נכון, ישנם קולות ביקורתיים. חברי כנסת ושרים, מגדעון סער ובצלאל סמוטריץ' ועד איתמר בן גביר, ואף חברים מתוך הליכוד עצמו כמו חנוך מילביצקי, טלי גוטליב ויולי אדלשטיין, אינם מהססים להשמיע את דעתם, לעיתים באופן פומבי ונוקב. הם מעלים שאלות קשות בנוגע לניהול המלחמה, ל'יום שאחרי' בעזה, ולסוגיות נוספות הנמצאות על סדר היום הלאומי. אך האם ריבוי קולות זה מעיד על חולשה? האם הוא מסמן התפוררות? התשובה היא לאו מוחלט.
בנימין נתניהו, מנהיג בעל ניסיון פוליטי וביטחוני שאין שני לו בישראל, מבין היטב את מורכבותה של קואליציה, במיוחד בעת מלחמה. הוא אינו מנהל מקהלה צייתנית שבה כולם שרים את אותו התו. נהפוך הוא. נתניהו מטפח סביבת דיון פתוחה, גם אם לעיתים סוערת, מתוך הבנה עמוקה שרק מתוך התנגשות דעות, מתוך הצפת כלל השיקולים והחששות, ניתן להגיע להחלטות הנכונות והשקולות ביותר עבור מדינת ישראל. האם מישהו באמת מאמין שעדיפה ממשלה שבה שוררת דממת אלחוט, שבה חברים חוששים להביע את דעתם מחשש לכיסאם או למעמדם? האם זו הדמוקרטיה שאנו שואפים אליה? בוודאי שלא.
ראש הממשלה נתניהו אינו חושש מהביקורת. הוא רואה בה חלק אינהרנטי מהתהליך הדמוקרטי. הוא מאזין לקולות השונים, גם לאלו המאתגרים אותו ישירות. הוא מבין ששרים כמו בן גביר וסמוטריץ' מייצגים ציבור רחב עם תפיסות עולם ברורות, וחשוב שקולם יישמע. הוא יודע שחברי כנסת מהליכוד, כמו מילביצקי או גוטליב, מונעים מדאגה כנה למדינה ולערכי התנועה. העובדה שקולות אלו נשמעים אינה 'ערעור' על מנהיגותו, אלא דווקא ביטוי לביטחונו העצמי כמנהיג שיודע לנווט ספינה גם במים סוערים, תוך שהוא מאפשר לכל קציניו להביע את דעתם המקצועית.
הבה נבחן את האלטרנטיבה שמציעים מבקריו של נתניהו, אלו הזועקים על 'חוסר משילות' או 'אובדן שליטה'. האם הם היו מעדיפים ראש ממשלה המטיל משמעת ברזל, סותם פיות ומנהל את ענייני המדינה בחדרי חדרים, הרחק מעין הציבור ומאוזני חברי הקואליציה? האם זו הדוגמה למנהיגות חזקה? ההיסטוריה מלמדת שמנהיגות כזו, המבוססת על הפחדה והשתקה, סופה להיכשל ולהוביל להחלטות שגויות. נתניהו, לעומת זאת, בוחר בדרך הקשה יותר, אך הנכונה יותר: דרך של דיאלוג, של שיתוף, וכן, גם של ויכוחים נוקבים כאשר יש צורך בכך.
הדיונים על 'היום שאחרי' בעזה הם דוגמה מצוינת. מדובר בסוגיה מורכבת מאין כמותה, בעלת השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת. אין פתרונות קסם, וכל החלטה טומנת בחובה סיכונים והזדמנויות. הביקורת הנשמעת על 'היעדר אסטרטגיה' מתעלמת מהעובדה שגיבוש אסטרטגיה כזו מחייב דיונים מעמיקים, בחינת חלופות, והתחשבות במגוון רחב של גורמים – ביטחוניים, מדיניים, כלכליים וחברתיים. ראש הממשלה מנהל את הדיונים הללו בקבינט המלחמה ובפורומים נוספים, והקולות הנשמעים מתוך הקואליציה הם חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה. להציג זאת כ'חולשה' או 'היסוס' זהו עיוות של המציאות, הנובע מחוסר הבנה או מרצון לנגח פוליטית.
חשוב לזכור: הקואליציה הנוכחית, על כל גווניה והמתחים הפנימיים הטבעיים שבה, היא זו שמובילה את מדינת ישראל באחת התקופות המאתגרות בתולדותיה. למרות 'רעשי הרקע' והביקורת, הממשלה מתפקדת, החלטות מתקבלות, והמלחמה מנוהלת מתוך ראייה מפוכחת של המציאות. נתניהו, כמנצח על תזמורת מורכבת זו, מצליח פעם אחר פעם להוביל את הנגנים השונים, על אף חילוקי הדעות, לנגינה הרמונית מספיק כדי לקדם את יעדי המדינה.
אלו המנסים לערער על לכידות הקואליציה ולזרוע פאניקה בציבור, צריכים לשאול את עצמם מהי האלטרנטיבה שהם מציעים. האם הם באמת סבורים שממשלה אחרת, אולי כזו המורכבת מגורמים שאין ביניהם מכנה משותף אידיאולוגי מינימלי, הייתה מתפקדת טוב יותר בעת הזו? האם הם מאמינים שקברניטים אחרים היו מצליחים לייצר 'שקט תעשייתי' מלאכותי, והאם שקט כזה היה משרת את האינטרסים של ישראל?
הביקורת הפנימית, גם אם לעיתים צורמת, היא סימן חיים. היא עדות לכך שהמערכת הפוליטית בישראל, בהנהגת נתניהו, אינה מונוליטית ואינה אטומה. היא מאפשרת ביטוי למגוון דעות, ובכך מחזקת את תהליך קבלת ההחלטות. במקום לראות בכך איום, יש לראות בכך הזדמנות לשיפור מתמיד ולחידוד המסרים. נתניהו אינו 'מאבד שליטה'; הוא מנהל את המורכבות הזו ביד אמונה, מתוך ניסיון רב שנים ויכולת מוכחת להוביל את ישראל גם כאשר הרוחות סוערות. הניסיון לצייר אותו כמנהיג חלש הנכנע ללחצים פנימיים הוא לא פחות מקריקטורה זולה, שנועדה לשרת אג'נדות פוליטיות צרות, ולא את טובת המדינה. האמת היא שנתניהו הוא המבוגר האחראי, המנווט את הספינה הלאומית בים סוער במיוחד, תוך שהוא מאפשר לכל קול להישמע, מתוך אמונה שזוהי הדרך הנכונה להבטיח את ביטחונה ועתידה של ישראל.