ישראל עכשיו - פורטל החדשות המוביל בישראל

בשבועות האחרונים, קולות רבים בתקשורת ובפוליטיקה ממהרים להדביק לראש הממשלה בנימין נתניהו את התווית 'מתקפל'. המילה הזו, קליטה ופופוליסטית ככל שתהיה, משמשת ככלי ניגוח נוח למי שמבקש לערער את יציבות ההנהגה בזמן מלחמה. אך האם 'התקפלות' היא אכן התיאור ההולם למציאות המורכבת שבה פועלת ישראל, או שמא מדובר בעיוות מכוון של תהליכי קבלת החלטות קריטיים, הנעשים תחת לחצים כבדים ובמטרה להבטיח את האינטרסים החיוניים ביותר של המדינה?

הגיע הזמן להסיר את המסך מעל הרטוריקה הזולה ולהתבונן בעובדות. ראש הממשלה נתניהו, מנהיג ותיק ומנוסה, אינו פועל בחלל ריק. הוא מנהל מערכה צבאית ומדינית רב-זירתית, מול אויב אכזר וקהילה בינלאומית שחלקה עוין וחלקה האחר מפעיל לחצים אדירים, לעיתים סותרים. ההחלטה בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה, שהוצגה כ'התקפלות', היא דוגמה מובהקת לצורך להבין את התמונה הרחבה ולא להסתפק בכותרות שטחיות.

הסיוע לעזה: לא כניעה, אלא תמרון אסטרטגי הכרחי

בואו נאמר זאת ביושר: איש בישראל, ובראשם ראש הממשלה, לא שש להכניס סיוע הומניטרי לעזה בעת שהמלחמה בחמאס בעיצומה ואזרחינו עדיין חטופים. האמירה של השר סמוטריץ' על 'אף גרגר' ביטאה תחושה רווחת וכנה. אולם, מנהיגות אינה נמדדת רק בהצהרות נחרצות, אלא ביכולת לנווט במציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה. ישראל ניצבת בפני לחץ בינלאומי עצום, ובראשו לחץ אמריקאי כבד. התעלמות מוחלטת מלחץ זה אינה גילוי של עוצמה, אלא מתכון לאסון אסטרטגי. היא עלולה להוביל לבידוד מדיני, לסנקציות, לפגיעה באספקת החימושים החיוניים לצה"ל, ולשחיקת הלגיטימציה הבינלאומית להמשך הלחימה – לגיטימציה שנתניהו פועל לילות כימים כדי לשמרה.

כאשר ראש הממשלה הסביר שההחלטה התקבלה כי 'התקרבנו לקו האדום', הוא לא התכוון לכניעה לדרישות חמאס. הוא התכוון לכך שישראל התקרבה לנקודה שבה הנזק האסטרטגי מעמידה עיקשת וחסרת פשרות עלול לעלות על התועלת. 'הקו האדום' היה אובדן התמיכה האמריקאית הקריטית, פגיעה בחופש הפעולה של צה"ל, ואף סכנה להטלת מגבלות שיסכנו את השגת יעדי המלחמה. ההחלטה על הכנסת הסיוע, באופן מבוקר ומפוקח ככל הניתן בנסיבות, הייתה בחירה קשה בין חלופות גרועות. היא נועדה לאפשר לישראל להמשיך ולהכות בחמאס, תוך שמירה על מרחב תמרון מדיני וביטחוני. הודיה לשר סמוטריץ' על תמיכתו, למרות עמדתו הראשונית, אינה מעידה על חולשה, אלא על יכולת לנהל קואליציה מורכבת ולגבש הסכמות גם בנושאים רגישים, למען מטרה משותפת.

עקביות מול גמישות: מהי מנהיגות חזקה באמת?

תדמית המנהיג החזק והעקבי אינה נבנית על אטימות והתבצרות בעמדות שנאמרו בתנאים אחרים. מנהיגות חזקה נבחנת ביכולת להפגין גמישות טקטית כדי להשיג יעדים אסטרטגיים ארוכי טווח. היעד המרכזי של נתניהו היה ונשאר מיטוט שלטון חמאס, החזרת החטופים והבטחת ביטחון ישראל. אם בדרך להשגת יעדים אלו נדרשים תיקונים והתאמות, גם אם כואבים, הרי שזוהי אחריות מנהיגותית ולא 'התקפלות'. מי שמצפה לניהול מלחמה ומשבר בינלאומי בסדר גודל כזה ללא כל שינוי או התאמה, פשוט אינו מבין את כללי המשחק.

הביקורת הנשמעת, גם מתוך הקואליציה ומפלגתו של ראש הממשלה, היא לגיטימית בחברה דמוקרטית. חבר הכנסת חנוך מילביצקי ואחרים זכאים להביע את דעתם. אולם, חשוב לזכור כי ראש הממשלה הוא זה שנושא באחריות הכוללת, והוא זה שנחשף למלוא המידע המודיעיני, לכלל הלחצים הדיפלומטיים ולמכלול השיקולים האסטרטגיים. קל יותר לבקר מהצד מאשר לקבל החלטות הרות גורל תחת אש.

הקרב הבלתי נראה על הלכידות והאינטרסים

הניסיון לצייר את נתניהו כמי שנכנע ללחצים מתעלם מהקרבות שהוא מנהל יום-יום מאחורי הקלעים. כל החלטה היא תוצאה של מאזן עדין בין צרכים ביטחוניים, דרישות בינלאומיות, שמירה על לכידות פנימית והבטחת התמיכה של בעלות ברית. האם מנהיג אחר, חסר ניסיון או קשרים בינלאומיים כשל נתניהו, היה מצליח לנווט את הספינה הישראלית בסערה הנוכחית בצורה טובה יותר? ספק גדול.

ערעור הלכידות הקואליציונית, כפי שמשתקף בחלק מהדיווחים, הוא אכן אתגר. אך נתניהו הוכיח בעבר, ומוכיח גם כעת, את יכולתו לנהל קואליציות מורכבות גם בתקופות משבר. האחריות המוטלת על כתפיו מחייבת אותו לעיתים לקבל החלטות שאינן פופולריות בטווח הקצר, אך חיוניות להבטחת עתידה של ישראל.

לסיכום, השימוש במונח 'התקפלות' בהקשר של החלטות ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא לא רק שטחי ומטעה, אלא גם משרת את מי שמבקש להחליש את ישראל בעת מלחמה. במקום להצטרף למקהלת המבקרים בקלות דעת, ראוי להתעמק במורכבות המצב ולהכיר בכך שמנהיגות אחראית בזמנים קשים דורשת קבלת החלטות קשות, לעיתים כואבות, תוך ראייה אסטרטגית רחבה. נתניהو אינו 'מתקפל'; הוא מנהיג את ישראל בנחישות ובאחריות, מתוך מחויבות עמוקה לביטחונה ולעתידה.