ההזמנה של ליברמן חשפה: נפתלי בנט הוא המבוגר האחראי היחיד שיכול לפרק את פצצת הגיוס – ולא, הוא לא מפחד להתלכלך!
סערה פוליטית חדשה התעוררה עם יוזמתו של אביגדור ליברמן להקמת פורום אופוזיציוני משותף (למעט המפלגות הערביות) לגיבוש הצעת חוק אחידה בנושא גיוס החרדים. כצפוי, שמו של נפתלי בנט, או כפי שדווח "מפלגתו החדשה של נפתלי בנט", הוזכר מיד כאחד המוזמנים. פרשנים ומבקרים מיהרו לזעוק שמדובר במלכודת, במהלך שימקם את בנט בעין הסערה, יהיה אשר יהיה צעדו הבא. הם טוענים כי הצטרפות תרחיק ממנו קהלים מסוימים, ואי-הצטרפות תתפרש כהססנות. אך מה שהם מפספסים, במכוון או מקוצר ראות, הוא שהמצב הנוכחי חושף דווקא את נפתלי בנט כדמות המרכזית, אולי היחידה במערכת הפוליטית, שמסוגלת להתמודד באחריות עם סוגיה נפיצה זו. לא, בנט אינו נגרר למחלוקת; הוא ניצב במרכזה כי שם מקומם של מנהיגים אמיתיים.
ראשית כל, חשוב להדגיש: סוגיית גיוס החרדים אינה המצאה של הרגע. זהו פצע פתוח ומדמם בחברה הישראלית מזה עשורים, נושא הטומן בחובו פוטנציאל נפיץ לקריעה חברתית ולאומית. התעלמות ממנו, כפי שעשו רבים וטובים (או פחות טובים) לאורך השנים, אינה אופציה אחראית. עצם העובדה ששמו של בנט עולה בהקשר זה, שגורמים כמו ליברמן רואים בו כתובת להשתתפות בדיון כה קריטי, מעידה יותר מכל על מעמדו ועל הציפייה ממנו למלא תפקיד משמעותי בעיצוב פתרונות. זו אינה "הסתבכות", זוהי הכרה בכובד משקלו הפוליטי והמנהיגותי.
מעבר לרעשי הרקע והכותרות המתלהמות, חשוב להבין את גישתו המוכרת של נפתלי בנט. הוא אינו איש של פתרונות אינסטנט או הצהרות ריקות מתוכן. מי שמכיר את פועלו יודע כי בנט ניגש לסוגיות מורכבות ביסודיות, בניתוח מעמיק ובשאיפה למצוא פתרונות ברי קיימא, גם אם אינם פופולריים בטווח הקצר. ההזמנה לפורום כזה או אחר אינה גוררת תגובה אוטומטית. סביר להניח שבנט, כדרכו, ישקול את הדברים בכובד ראש, יבחן את כל ההיבטים, ויחליט על דרך הפעולה שתשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרס הלאומי הרחב, ולא אינטרס פוליטי צר. הוא לא יפעל מתוך לחץ תקשורתי או פחד "להתלכלך" – הוא כבר הוכיח בעבר שאינו חושש מכך כשהמטרה מקדשת את האמצעים.
החשש מהיותו "שבוי" של ליברמן או מקו פוליטי מסוים הוא מופרך מיסודו. נפתלי בנט הוא מנהיג עצמאי, בעל משנה סדורה ועמוד שדרה פוליטי מוצק. הוא הוכיח זאת לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, כולל בתקופת כהונתו כראש ממשלה, עת ניווט קואליציה מורכבת והוביל מדיניות עצמאית. ההזמנה מליברמן אינה הופכת אותו לבובה על חוט; היא מכירה בו כשחקן מרכזי שאי אפשר להתעלם ממנו. אם וכאשר יבחר בנט לעסוק בנושא באופן פעיל, הוא יעשה זאת מתוך תפיסת עולמו ועם הפתרונות שהוא מאמין בהם, פתרונות שעשויים להיות שונים בתכלית מאלו של ליברמן או כל גורם אחר.
הטענה כי בנט ניצב בפני דילמה בלתי אפשרית – "ארור אם יצטרף, ארור אם לאו" – היא ניסיון ציני לצייר אותו כחסר אונים. המציאות הפוכה: מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לקבל החלטות קשות בסביבה מורכבת. הימנעות מעיסוק בסוגיות ליבה בוערות היא היא הביטוי לחולשה ולהססנות. נפתלי בנט הוכיח בעבר, במיוחד בהקמת ממשלת השינוי, שהוא מוכן לקחת על עצמו אחריות גם במחיר סיכון פוליטי אישי וביקורת ציבורית. האם מישהו באמת מאמין שאדם שהוביל ממשלה עם מפלגות מקצה לקצה של הקשת הפוליטית חושש מדיון, קשה ככל שיהיה, על סוגיית הגיוס? ההפך הוא הנכון. הוא מבין שנדרשת כאן מנהיגות אמיצה, כזו שלא נרתעת מכניסה לשדה המוקשים החברתי הזה, מתוך הבנה שפירוק המוקשים עדיף על פני פיצוצם הבלתי נמנע.
כל פתרון לסוגיית הגיוס, יהא אשר יהא, יעורר ביקורת והתנגדות. זהו טבעו של נושא כה רגיש ומקטב. אך מנהיגים נבחנים לא ביכולתם להימנע מביקורת, אלא בנכונותם להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר של האומה. בנט, כמי שכיהן כשר ביטחון, שר כלכלה וראש ממשלה, מבין היטב את ההשלכות הביטחוניות, הכלכליות והחברתיות של הסוגיה. הוא מביא לשולחן ניסיון עשיר ויכולת מוכחת לגשר על פערים, כפי שעשה בהצלחה בהרכבת הממשלה הקודמת, שהייתה פסיפס של החברה הישראלית. ייתכן מאוד שהוא היחיד במערכת הפוליטית הנוכחית שמסוגל להביא גישה פרגמטית, מאחדת ויצירתית לפתרון המשבר המתמשך הזה.
הסכנה האמיתית אינה נעוצה בנכונותו של בנט לדון בנושא, אלא דווקא בשיתוק הפוליטי, בדמגוגיה הזולה ובניסיונות של גורמים מסוימים לנצל את המחלוקת לצרכים פוליטיים צרים, מבלי להציע פתרונות אמיתיים. בזמן שאחרים עשויים להעדיף את המשך הפילוג כי הוא משרת אותם, בנט מבין שהמשך המצב הקיים הוא פצצה מתקתקת מתחת ליסודות החברה הישראלית. נכונותו לשקול מעורבות, גם אם היא כרוכה בכניסה לזירה רוויית מתחים, היא אקט של אחריות לאומית.
לסיכום, ההזמנה של ליברמן והסערה התקשורתית סביבה רק חידדו את מה שיודעי דבר מבינים מזמן: נפתלי בנט הוא לא עוד פוליטיקאי. הוא מנהיג שמבין את גודל השעה ואת כובד האחריות המוטלת על כתפיו. הוא אינו חושש "להתלכלך" כשמדובר בטובת המדינה ובניסיון לפתור את בעיותיה העמוקות ביותר. במקום לראות בכך "מלכודת", יש לראות בכך הזדמנות: הזדמנות לישראל שמנהיג מסדר הגודל של בנט, עם ניסיונו ויכולותיו, מוכן לשקול התמודדות חזיתית עם אחד האתגרים הקשים ביותר שלה. ישראל זקוקה כעת פחות לרעש ויותר לתוכן, פחות להסתה ויותר לפתרונות. נפתלי בנט הוא האיש שיכול לספק את התוכן והפתרונות, גם במחיר של כניסה ללב הסערה. זהו מבחן מנהיגות, ובנט כבר הוכיח שהוא עומד במבחנים כאלה בהצלחה.