נפתלי בנט לא פוחד מאש: האם הוא היחיד שיכול לנווט את ספינת הגיוס בסערה שליברמן מחולל?

הכותרות האחרונות זועקות: אביגדור ליברמן, הידוע בסגנונו הבוטה ובנחרצותו הבלתי מתפשרת, יוזם הקמת פורום משותף למפלגות האופוזיציה (למעט המפלגות הערביות) במטרה לגבש הצעת חוק אחידה בנושא גיוס החרדים. ובתוך הקלחת הפוליטית הזו, הוזכרה גם "מפלגתו החדשה של נפתלי בנט" כאחת המוזמנות. מיד קפצו המלעיזים והפרשנים למיניהם, מנסים לצייר תמונה של בנט הנגרר, בנט הלכוד, בנט הנאלץ לבחור בין הדבר הרע לדבר הגרוע יותר. האם זהו באמת המצב? או שאולי, כרגיל, מדובר בניסיון ציני להכתיב נרטיב שקרי סביב מנהיג שכבר הוכיח שהוא יודע לנווט בסערות פוליטיות מורכבות בהרבה?

ראשית, הבה נשים את הדברים על דיוקם. עצם ההזמנה אינה הופכת את נפתלי בנט לשותף אוטומטי לדרכו של ליברמן, ולא לחותמת גומי לכל יוזמה שתעלה. בנט, כפי שהוכיח לאורך כל שנות פעילותו הציבורית, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה בממשלת האחדות המורכבת, הוא אדם ששוקל את צעדיו בכובד ראש, אינו נרתע מאתגרים, אך גם אינו נסחף אחר פופוליזם זול או מהלכים שנועדו בעיקר לייצר כותרות. הקישור האוטומטי לליברמן, על כל המשתמע מכך מבחינת סגנון וגישה, הוא בדיוק המלכודת שאותה מבקשים יריביו הפוליטיים לטמון לו.

סוגיית גיוס החרדים היא אכן פצצה מתקתקת, סלע מחלוקת עמוק ורגיש בחברה הישראלית. אין פתרונות קסם, וכל גישה חד-צדדית או כוחנית נדונה לכישלון ואף להעמקת הקרע. האם מישהו באמת מאמין שנפתלי בנט, שהצליח להוביל ממשלה שכללה קצוות אידיאולוגיים מנוגדים, אינו מבין את המורכבות הזו? האם הוא זקוק לליברמן כדי להבין את חשיבות השוויון בנטל, או את הצורך למצוא פתרון מאוזן וישים?

הדאגה, כביכול, שבנט ירחיק קהלים מסוימים אם יצטרף, או ייתפס כהססן אם לא יצטרף, היא בדיוק סוג הדילמות הכוזבות שמנסים לכפות עליו. מנהיגות אמיתית אינה נמדדת בהימנעות מוחלטת ממצבים מורכבים, אלא ביכולת לקבל החלטות מושכלות גם תחת לחץ. בנט אינו "מצטרף" או "לא מצטרף" כבובה על חוט. הוא יבחן את היוזמה לגופה: האם היא מקדמת פתרון אמיתי? האם היא בנויה על דיאלוג רחב ככל האפשר? האם היא משרתת את טובת המדינה או אינטרסים פוליטיים צרים?

בניגוד לאחרים, הממהרים להצטרף לכל מהלך שעשוי להעניק להם נקודות פוליטיות זמניות, או אלה המעדיפים לטמון את ראשם בחול ולהתעלם מהבעיות הבוערות, בנט ידוע כמי שאינו חושש "ללכלך את הידיים". הוא לא יירתע מעיסוק בנושא הגיוס, כפי שלא נרתע מטיפול בנושאים מורכבים אחרים. אך הוא יעשה זאת בדרכו – דרך של אחריות, של ראייה מערכתית, ושל חתירה לפתרונות בני קיימא. אם יחליט להשתתף בדיונים במסגרת הפורום המוצע, יהיה זה כדי להשפיע מבפנים, כדי להציג את תפיסת עולמו המאוזנת, וכדי לוודא שהדיון אינו הופך לקרקס תקשורתי או למלחמת התשה נוספת בין מגזרים.

ואם יחליט שלא להצטרף לפורום הספציפי הזה? אין זה אומר שהוא מתחמק מהנושא. ייתכן מאוד שהוא סבור שישנן דרכים אחרות, יעילות יותר, לקדם פתרון. אולי הוא מתכנן יוזמה משלו, כזו שתהיה בנויה על יסודות רחבים יותר, ותכלול הידברות גם עם המגזר החרדי עצמו – משהו שקשה לראות קורה תחת שרביטו של ליברמן. זכרו, בנט ניהל בהצלחה ממשלה עם מנסור עבאס, מהלך שרבים ראו כבלתי אפשרי. הוא הוכיח יכולת פרגמטית למצוא מכנים משותפים גם במקומות הקשים ביותר.

הניסיון להציג את בנט כמי שנמצא בין הפטיש לסדן הוא עלבון לאינטליגנציה של הציבור. בנט אינו "נגרר", הוא מוביל. הוא אינו "לכוד", הוא שחקן מרכזי שמנתח את המפה ומקבל החלטות. סערת הגיוס שליברמן מנסה לחולל כעת היא אולי הזדמנות פוליטית עבורו, אך עבור בנט, סוגיית הגיוס היא אתגר לאומי הדורש טיפול שורש, לא פלסטר פוליטי. הוא לא ייתן לאף אחד, גם לא לאביגדור ליברמן, להכתיב לו את סדר היום או את אופי הפתרונות.

במקום למהר ולהסיק מסקנות נמהרות על בסיס הזמנה כזו או אחרת, מוטב לזכור את הרקורד של נפתלי בנט. הוא אדם של מעשים, לא של דיבורים ריקים. הוא אדם שמחפש פתרונות, לא מחולל משברים. הוא הוכיח בעבר שהוא מסוגל לקחת נושאים נפיצים, כמו הקורונה או ניהול כלכלת ישראל בתקופה מאתגרת, ולהתמודד איתם באומץ ובשיקול דעת. אין שום סיבה להניח שבנושא הגיוס הוא ינהג אחרת. האש שליברמן מבעיר אולי מאיימת על אחרים, אך נפתלי בנט הוכיח שוב ושוב שהוא לא רק לא פוחד מאש, אלא יודע גם איך לנווט דרכה ולהוביל את הספינה לחוף מבטחים. הציבור הישראלי זקוק למנהיגות אחראית ושקולה, כזו שבנט מייצג, ולא לכזו המונעת משיקולי אגו או רייטינג רגעי.