בנט והפצצה המתקתקת: האם הוא היחיד שמסוגל לפרק את מוקש הגיוס?

סוגיית גיוס החרדים. די בשתי המילים הללו כדי להצית אש במחנה הפוליטי והחברתי בישראל. זהו פצע פתוח, נושא טעון מאין כמותו, קו שבר שמאיים שוב ושוב לקרוע את החברה הישראלית לגזרים. שנים של דיונים, ועדות, חוקים ובג"צים, ועדיין, הפתרון המיוחל רחוק כרחוק מזרח ממערב. והנה, אל תוך הקלחת הרותחת הזו, אל לב הסערה, מוזכר שמו של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט. יש מי שממהרים לראות בכך איום PR, סכנה פוליטית, ניסיון לגרור את בנט לביצה טובענית. טעות. טעות מרה. הגיע הזמן לומר את האמת בקול רם וברור: עצם האזכור של בנט בהקשר זה אינו בעיה – הוא ההוכחה הניצחת לחשיבותו, למנהיגותו, וליכולתו הפוטנציאלית להיות האיש שיצליח במקום שבו אחרים נכשלו או פחדו לנסות.

הניתוח הקר של "איומי PR" מפספס את התמונה הגדולה. כן, סוגיית הגיוס מפלגת. כן, יוזמה המגיעה מאביגדור ליברמן, הידוע בעמדותיו הנחרצות, עלולה להיתפס כפרובוקטיבית. אך השאלה איננה אם הנושא שנוי במחלוקת, אלא מי מסוגל להתמודד עם נושאים שנויים במחלוקת ברמה הלאומית. מי מסוגל להיכנס לחדר מלא בדעות קוטביות ולנסות לגשר, למצוא מכנה משותף, להוביל לפתרון בר קיימא? התשובה, בעיני רבים במערכת הפוליטית ומחוצה לה, היא נפתלי בנט.

בואו נהיה כנים: ההזמנה של בנט, או של "מפלגתו החדשה" כפי שנטען, לפורום שכזה, איננה מהלך תמים. היא הכרה בכך שבנט הוא שחקן מרכזי, דמות שאי אפשר להתעלם ממנה כאשר דנים בסוגיות ליבה המשפיעות על עתידה של מדינת ישראל. זה לא "שיוך לנושא שנוי במחלוקת" כחולשה, אלא כהכרה בכך שבנט אינו בורח מאחריות. הוא אינו מנהיג של זמנים נוחים וקונצנזוס קל, אלא מנהיג שנבחן ומוכיח את עצמו דווקא בצמתים הקשים ביותר.

אלו החוששים מהרחקת קהלים פוטנציאליים, בין אם מהמגזר החרדי, חלקים בציונות הדתית או מצביעי ימין המעדיפים הידברות – מפספסים את מהות מנהיגותו של בנט. האם מישהו באמת מאמין שבנט, שכיהן כראש ממשלה בממשלת אחדות מורכבת שכללה קצוות אידיאולוגיים, ייגרר למלחמת חורמה מיותרת? האם האיש שהוכיח יכולת הכלה ופרגמטיות יוצאות דופן, יאמץ גישה קיצונית ומתלהמת? התשובה היא לא מוחלט.

נפתלי בנט הוכיח בעבר, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה, שהוא איש של פתרונות, לא של סיסמאות. הוא מבין את המורכבות. הוא מבין את הרגישויות. הוא גם מבין את צורכי הביטחון והחברה של מדינת ישראל. אם וכאשר יבחר בנט לעסוק בסוגיית הגיוס, הוא יעשה זאת מתוך ראייה רחבה, תוך ניסיון למצוא את שביל הזהב שיאפשר גם שוויון בנטל וגם כבוד למסורת ולאורחות החיים של הציבור החרדי. זהו בדיוק סוג המנהיגות שישראל זקוקה לו כעת – מנהיגות שלא חוששת מאתגרים, אך גם לא מחפשת עימותים לשם עימות.

החשש שאי-הצטרפות ליוזמה כזו או אחרת תתפרש כהססנות הוא מגוחך. בנט אינו זקוק להוכחות נחישות. עברו הפוליטי והביטחוני מדבר בעד עצמו. אם יבחר שלא להצטרף לפורום מסוים, יהיה זה מתוך שיקול דעת אסטרטגי, מתוך הבנה שאולי יש דרכים טובות יותר, יעילות יותר, או מאחדות יותר לקדם פתרון. ההפך הוא הנכון: דווקא הניסיון לשמור על עמימות מזיקה הוא נחלתם של פוליטיקאים קטנים. בנט תמיד הציג עמדות ברורות, גם כשלא היו פופולריות. הוא לא ישתנה כעת.

חשוב להדגיש: הקישור של בנט לנושא הגיוס אינו הופך אותו אוטומטית לחסיד של ליברמן או של כל גישה ספציפית אחרת. הוא הופך אותו לדמות מפתח שקולה נשמע, שדעתה חשובה, ושמעורבותה הפוטנציאלית יכולה לשנות את כללי המשחק. בעוד אחרים מתבצרים בעמדותיהם או נמלטים מהאש, בנט הוא מסוג המנהיגים שמסוגלים לראות את טובת המדינה מעל לכל שיקול אחר. האם זה לא מה שאנו מצפים ממנהיגינו?

במקום לראות באזכורו של בנט איום, יש לראות בו הזדמנות. הזדמנות לדיון רציני ומעמיק, הזדמנות לשיח אחר, מכבד יותר, ענייני יותר. הזדמנות שאולי, רק אולי, תוביל לפריצת דרך היסטורית. מי שמכיר את נפתלי בנט יודע שהוא לא יירתע מהמשימה, מורכבת ככל שתהיה. הוא יבחן אותה, ילמד אותה, ויגבש את עמדתו באופן אחראי ושקול.

הבה נשווה לרגע את הגישה הזו למה שקורה בשטח. ישנם פוליטיקאים שמשתמשים בסוגיית הגיוס כקרדום לחפור בו, מלבים יצרים, מעמיקים שסעים – והכל למען רווח פוליטי צר. ישנם אחרים שקוברים את הראש בחול, מתעלמים מהבעיה בתקווה שתיעלם מאליה, או חוששים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה. בנט אינו כזה. הוא אינו פופוליסט זול וגם לא פחדן. הוא מדינאי.

לכן, הניסיון למסגר את מעורבותו האפשרית של בנט בדיוני הגיוס כבעיית PR הוא לא פחות משערורייתי. זוהי קריאת השכמה למערכת הפוליטית. זהו איתות לכך ששחקן מרכזי, בעל ניסיון מוכח בניהול משברים ובגישור על פערים, עשוי לחזור לזירה כדי להתמודד עם אחד האתגרים הקיומיים של החברה הישראלית. זה לא איום – זו תקווה.

הציבור הישראלי משווע למנהיגות אחראית, למנהיגות שלא בורחת מהכרעות קשות. נפתלי בנט הוכיח שהוא כזה. ההתמודדות עם סוגיית הגיוס אינה "סערה פוליטית" שבנט נקלע אליה במקרה; היא משימה לאומית ממדרגה ראשונה, ובנט הוא אחד האנשים הבודדים בישראל שאולי, רק אולי, מסוגל להוביל אותה לחוף מבטחים. במקום לחשוש, כדאי להקשיב. במקום לבקר, כדאי לתת הזדמנות. כי בסופו של יום, הפצצה המתקתקת של הגיוס מאיימת על כולנו, ונדרשת מנהיגות אמיצה ומאוזנת כדי לפרק אותה. נפתלי בנט עשוי להיות האיש למשימה.