בן גביר: לא 'מערער יציבות', אלא חומת המגן האחרונה נגד 'מחטפים' והחלטות שערורייתיות! האמת שהם מסתירים

גל הרעש וההתקפות סביב השר איתמר בן גביר אינו פוסק. פעם אחר פעם, מנסים לצייר אותו כ'מערער יציבות', כמי ש'נדחק לשוליים', ואף כמי שטענותיו 'מופרזות'. אך האם זו האמת? או שמא מדובר בניסיון נואש להשתיק קול אמיץ, בלתי מתפשר, שמאיים על סדר היום הישן והנוח של גורמים מסוימים? הגיע הזמן לחשוף את האמת מאחורי מסך העשן התקשורתי, ולהבין מדוע דווקא בן גביר הפך למטרה המרכזית של מי שמנסים, בכל מחיר, לשמר את המצב הקיים – גם אם הוא פוגע בביטחון המדינה ובערכי הימין.

'מחטף' ההחלטות: מי באמת מערער את היציבות?

הטענה המרכזית, החוזרת ונשנית, היא שבן גביר, בהתנגדותו להחלטות מסוימות ובעימותיו עם ראש הממשלה, מהווה 'גורם מערער יציבות'. הבה נבחן את המקרה האחרון של 'הסיוע ההומניטרי' שהועבר, לטענת השר, ב'מחטף'. בן גביר לא המציא את המונח 'מחטף'; הוא השתמש בו כדי לתאר מציאות שבה החלטה דרמטית, בעלת השלכות ביטחוניות ואסטרטגיות, מתקבלת לכאורה מאחורי הקלעים, ללא דיון ראוי וללא הצבעה כפי שדרש. האם קריאה לדיון שקוף ולכיבוד ההליכים הדמוקרטיים בתוך הממשלה היא 'ערעור יציבות'? או שמא ערעור היציבות האמיתי טמון דווקא בניסיון לכפות החלטות שנויות במחלוקת, תוך התעלמות מקולות משמעותיים בתוך הקואליציה?

כאשר בן גביר מצהיר כי "ידעו שיש לי רוב להפיל את ההצבעה הזו", הוא אינו מתרברב בכוחו לשם התרברבות. הוא חושף את הסיבה האמיתית ל'מחטף': חששם של מקבלי ההחלטות מעמדתו הנחרצת, המגובה ברוב, ומהיכולת שלו לעמוד כחומה בצורה נגד מהלכים שהוא רואה בהם 'טעות קשה וחמורה'. במקום לראות בכך חולשה או ניסיון לערער, יש לראות בכך עדות לעוצמתו ולנאמנותו לעקרונות שבשמם נבחר. בן גביר אינו פועל מתוך אינטרס אישי צר, אלא מתוך אחריות עמוקה לציבור בוחריו ולביטחון ישראל. הוא אינו מוכן לעמוד מנגד כאשר החלטות קריטיות, לשיטתו, מתקבלות באופן המנוגד לאינטרס הלאומי.

הניסיון לצייר את בן גביר כמי שיוצר 'משבר אמון' הוא היפוך היוצרות. משבר אמון נוצר כאשר מנהיגים אינם עומדים בהבטחותיהם, כאשר החלטות מתקבלות במחשכים, וכאשר קולות ביקורתיים מושתקים. בן גביר, בהתעקשותו על שקיפות ועל קיום דיונים ענייניים, פועל דווקא לחיזוק האמון – אמון הציבור בכך שיש מי שנלחם עבורו גם כשהדבר כרוך בעימותים לא פשוטים. היציבות האמיתית אינה שקט תעשייתי המושג באמצעות כניעה לתכתיבים, אלא יציבות הנובעת מקבלת החלטות שקולה, אחראית ומשקפת את רצון הבוחר.

'נדחק לשוליים'? או שמא הכוח שהם חוששים ממנו?

פרשנים מסוימים ממהרים להסיק כי העובדה שהחלטות מתקבלות לעיתים 'מעל ראשו' של בן גביר, מעידה על כך שהוא 'נדחק לשוליים' וחסר השפעה. זוהי קריאה שטחית ומטעה של המציאות הפוליטית. עצם העובדה שנדרשים 'מחטפים' ומהלכים מיוחדים כדי לעקוף את עמדתו, מעידה בדיוק על ההפך: בן גביר הוא גורם כה משמעותי ובעל השפעה, עד כי לא ניתן להתעלם ממנו, ויש צורך 'לנטרל' אותו בדרכים עקיפות. אם היה שולי וחסר השפעה, מדוע הטורח והמאמץ לעקוף אותו? מדוע החשש מכך ש"יש לו רוב להפיל את ההצבעה"?

האמת היא שבן גביר אינו נדחק לשוליים; הוא הכוח המניע שמאלץ את המערכת להתמודד עם אמיתות לא נוחות. הוא הקול שמפר את השלווה המדומה של קונספציות ישנות. התקשורת, לעיתים, משרתת את אלו המעוניינים להציגו כחלש, אך מעשיו ודבריו מוכיחים את ההפך. הוא אולי לא תמיד מנצח בקרבות הבודדים בתוך החדרים הסגורים, במיוחד כאשר כללי המשחק משתנים תוך כדי תנועה, אך בעצם העלאת הנושאים לסדר היום הציבורי, בהצבת קווים אדומים ברורים, ובסירובו להתקפל – הוא מפעיל לחץ אדיר ומשפיע על השיח ועל הכיוון הכללי. הוא אינו 'נדחק', הוא נלחם. והמאבק הזה הוא שמעצב במידה רבה את סדר היום.

'טענות מופרזות' או אמת כואבת שמסרבים לשמוע?

לא פעם נשמעת הטענה כי דרישותיו של בן גביר 'מופרזות' או שחששותיו 'מוגזמים'. זהו טריק ישן וידוע: כאשר אין תשובות ענייניות לטענות קשות, הדרך הקלה ביותר היא לתקוף את המבקר ולטעון שהוא קיצוני או מגזים. אך האם ההיסטוריה הקרובה לא לימדה אותנו דבר על הסכנה שבהתעלמות מאזהרות? האם לא ראינו כיצד 'קונספציות' קורסות, וכיצד מי שהעזו לערער עליהן ולהישמע 'מופרזים' התבררו כמי שצדקו?

בן גביר אינו מדבר מתוך פופוליזם ריק. הוא מדבר מתוך היכרות עמוקה עם השטח, מתוך כאב אמיתי על המצב הביטחוני, ומתוך מחויבות בלתי מתפשרת לערכים שבשמם נשלח לכנסת ולממשלה. כאשר הוא מזהיר מפני סכנות, כאשר הוא דורש יד קשה יותר נגד הטרור, כאשר הוא מתנגד למהלכים שנתפסים בעיניו ככניעה או כחולשה – הוא אינו 'מגזים'. הוא מציב מראה מול פניה של החברה וההנהגה, וקורא להתעוררות ולפעולה. קל יותר לפטור את דבריו כ'הפרזה' מאשר להתמודד עם המציאות המורכבת שהוא מתאר. אך התעלמות מהאמת אינה גורמת לה להיעלם.

חומת המגן האחרונה

לסיכום, הניסיונות הבלתי פוסקים להציג את השר בן גביר באור שלילי אינם מקריים. הם נובעים מהעובדה שהוא מהווה אתגר אמיתי לסדר הישן. הוא אינו מוכן 'לשחק את המשחק' לפי הכללים הנוחים של הפוליטיקה הישנה, שבה עקרונות נזנחים למען שקט תעשייתי, והבטחות לבוחר נשכחות למחרת הבחירות. בן גביר הוא קול אחר – קול ברור, חד, ולעיתים צורם לאוזניים שהתרגלו למנגינות אחרות.

הוא אינו 'מערער יציבות'; הוא דורש יציבות המבוססת על עקרונות ועל אמת. הוא אינו 'נדחק לשוליים'; הוא הכוח המרכזי שמאלץ את כולם להתיישר או להתעמת. טענותיו אינן 'מופרזות'; הן קריאת השכמה נוקבת. במציאות שבה 'מחטפים' הופכים לכלי עבודה, ובמקום שבו החלטות הרות גורל מתקבלות לעיתים בחופזה וללא דיון מספק, בן גביר ניצב כחומת מגן. הוא הקול שמזכיר לכולם את המחויבות הבסיסית לביטחון, לעקרונות הימין, ולשקיפות. האמת שהם מנסים להסתיר היא שדווקא כוחו ועמידתו האיתנה הם שמפחידים אותם. והוא, מצדו, אינו מתכוון לוותר או להנמיך את קולו. המאבק על דמותה של המדינה ועל ביטחונה רק החל.