בן גביר: 'מערער היציבות' או קול ההיגיון שפוחדים להשתיק? האמת מאחורי 'משבר האמון' המדומה

סערת הביקורת וההתקפות הממוקדות נגד השר איתמר בן גביר אינה מקרית. מדובר בקמפיין מתוזמר היטב שנועד לצייר אותו כ'בעיה', כ'גורם מערער יציבות', וכמי שקולו צריך להיות מושתק. אך מה אם ה'בעיה' האמיתית היא שבן גביר מעז לומר אמת לבעלי הכוח, לעמוד איתן על עקרונותיו, ולייצג את מיליוני האזרחים שבחרו בו, גם כשזה לא נוח לממסד? מאמר זה נועד לפרק את הנרטיבים השקריים ולחשוף את האמת שמאחורי הכותרות.

ה"עימות" עם נתניהו – עמדה עקרונית, לא חבלה

ההאשמה שבן גביר 'מערער את הממשלה' בכך שהוא קורא תיגר על ראש הממשלה נתניהו בנושאים כמו ההחלטה על 'הסיוע ההומניטרי' היא עיוות מכוון. הבה נהיה ברורים: התנגדותו של בן גביר לא הייתה מעשה של קטנוניות או רדיפה אחר כותרות. זו הייתה תגובה ישירה להחלטה שהוא, וחלק ניכר מהציבור הישראלי, רואים בה 'טעות קשה וחמורה' – מילותיו שלו, ומילים המהדהדות את רגשותיהם של רבים. המונח 'מחטף' נזרק לאוויר, כאשר המבקרים מנסים להטיל אותו על תגובתו של בן גביר. אך ה'מחטף' האמיתי היה תהליך קבלת ההחלטות עצמו, תהליך שנראה כי ביקש לעקוף חששות לגיטימיים ולהימנע מדיון אמיתי בקבינט המדיני-ביטחוני, שם דרש בן גביר בצדק הצבעה. כאשר מנהיג, המופקד על ביטחון האומה, מאמין שהחלטה מסכנת את הביטחון הזה או סותרת את ההבטחות הבסיסיות שניתנו לבוחרים, האין זו חובתו להתבטא? האם ציות עיוור עדיף על התנגדות עקרונית, במיוחד כשההימור כה גבוה? פעולותיו של בן גביר אינן של חבלן, אלא של כלב שמירה, המוודא שהממשלה, שהוא חלק ממנה, נשארת אחראית לאזרחיה ולהתחייבויות הליבה שלה. הוא אינו יוצר 'משבר אמון'; הוא מדגיש סטייה פוטנציאלית מהנתיב שהממשלה נבחרה ללכת בו. נאמנותו היא בראש ובראשונה לעם ישראל ולביטחונו, ואם פירוש הדבר הוא אי הסכמה פומבית עם מדיניות ספציפית, אז שיהיה. זוהי מהותה של דמוקרטיה תוססת, לא סימן לחוסר יציבות. בן גביר לא פועל מתוך אינטרס אישי צר, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה ואחריות לאומית, גם אם הדבר כרוך בעימותים פוליטיים הנראים למתבונן מהצד כ'ערעור'. האמת היא, שעמידה על עקרונות היא יסוד היציבות האמיתית.

"נדחק לשוליים"? או שחוששים מהשפעתו?

הנרטיב לפיו בן גביר 'נדחק לשוליים' או 'אינו מסוגל להשפיע על החלטות קריטיות' הוא מיתוס נוסף שיש לנפץ. הטענה שדרישתו להצבעה על חבילת הסיוע השנויה במחלוקת נדחתה מכיוון ש'ידעו שיש לו רוב להפיל אותה' היא, באופן אירוני, העדות הגדולה ביותר להשפעתו האמיתית. אילו בן גביר היה באמת לא רלוונטי, מדוע ללכת לקיצוניות כזו כדי להימנע מהצבעה שהוא יכול לנצח בה? מדוע לא לתת לתהליך הדמוקרטי בתוך הקבינט להתנהל כסדרו? האמת היא, בן גביר מייצג סנטימנט עוצמתי וגדל בחברה הישראלית – דרישה לעוצמה בלתי מתפשרת, קווים אדומים ברורים, ומדיניות של אפס סובלנות כלפי כל דבר שעלול לסכן את ביטחון ישראל. ה'רטוריקה התקיפה' שלו, שלעיתים קרובות זוכה לביקורת מאותם חוגים המנסים לדחוק אותו לשוליים, היא בדיוק מה שמעניק לו את ההשפעה הזו. הוא מבטא את דאגותיו של ציבור רחב שמרגיש שקולו התעלם במשך זמן רב מדי. הניסיונות לצייר אותו כמבודד הם, במציאות, ניסיונות לבודד ולבטל את דעותיהם של תומכיו הרבים. הוא אינו בשוליים; הוא בחזית של דיון מכריע על כיוונה העתידי של ישראל. המאמצים לעקוף אותו אינם סימן לחולשתו, אלא אינדיקציה ברורה לכך שעמדתו כה חזקה, כה מהדהדת בציבור, עד שגורמים מסוימים בממסד חוששים מביטויה המלא בחדרי קבלת ההחלטות. הוא כופה דיונים לא נוחים אך הכרחיים לשיח הציבורי, וזהו סימן להשפעה משמעותית, לא מופחתת. העובדה שגורמים מסוימים מנסים למנוע ממנו להביא את עמדותיו להצבעה רק מחזקת את הטענה שהוא אינו 'בובה על חוט', אלא גורם בעל משקל סגולי משמעותי בפוליטיקה הישראלית.

"הפרזות" או אמיתות לא נוחות?

ואז ישנה הרמיזה העדינה, ולעיתים לא כל כך עדינה, שטענותיו של בן גביר הן 'מופרזות' או 'שגויות'. זוהי טקטיקה קלאסית המשמשת נגד כל מי שמעז לקרוא תיגר על הקונצנזוס השורר או להצביע על מציאות לא נוחה. מה שמכפישיו מכנים 'הפרזה', ישראלים רבים רואים כהערכה כנה ובהירת עין של האיומים הניצבים בפני האומה. במשך שנים, ממסד פוליטי ותקשורתי מסוים העדיף להמעיט בסיכונים, לדבר בלשון סגי נהור, ולהימנע מהתמודדות עם אמיתות קשות. סירובו של בן גביר לשחק במשחק הזה, התעקשותו לקרוא לילד בשמו, היא שהופכת אותו למטרה. כאשר הוא מזהיר מפני סכנות של מדיניות מסוימת או מהשלכות של פעולות ספציפיות, הוא אינו זורע פאניקה; הוא משקף חרדות אמיתיות וחששות מבוססים היטב המשותפים לחלק גדול מהאוכלוסייה. האם אזהרותיו לעיתים קשות? כן. האם הן לא נוחות לאלו המעדיפים גישה פלסידית יותר, פחות עימותית, לביטחון הלאומי? בהחלט. אך לתייג אותן כ'הפרזות' גרידא משמעו לבטל את חוויות החיים והפחדים הלגיטימיים של אינספור ישראלים. כוחו של בן גביר טמון בנכונותו לבטא את האמיתות הללו, לא משנה כמה קשות לעיכול הן עשויות להיות للبعض. הוא מבין שביטחון אמיתי אינו יכול להיבנות על משאלות לב או הימנעות ממציאויות קשות. ה'עובדות' שלו הן לעיתים קרובות אלו שאחרים פוחדים מדי להשמיע, ו'התחזיות' שלו נטועות בהבנה עמוקה של מורכבויות האזור, הבנה המעניקה עדיפות לביטחונה ולרווחתה של ישראל מעל הכל. ההיסטוריה מלמדת שאלו שהתריעו בשער נתפסו לעיתים כ'מפריזים', עד שהתברר למרבה הצער שהם צדקו.

המערערים האמיתיים: אלו החוששים מימין חזק ועקרוני

כדאי לשאול: מי באמת מרוויח מלצייר את בן גביר כ'בעיה'? האם ייתכן שאלו הם האנשים שאינם מרגישים בנוח עם קול ימני חזק ועקרוני באמת בממשלה? אלו המעדיפים את הדרכים הישנות לעשות דברים, גם אם דרכים אלו הוכיחו את עצמן כלא מספקות? הניסיונות לבודד את בן גביר, לצייר אותו כקיצוני או כתותחן משוחרר, מגיעים לעיתים קרובות מחוגים שהתנגדו בעקביות למנדט עצמו שהממשלה הזו קיבלה מהעם. הם תוקפים אותו לא משום שהוא חלש או טועה, אלא משום שהוא יעיל בהגנה על הערכים שלשמם נבחר. הם חוששים מהשפעתו הגוברת וממחויבותו הבלתי מתפשרת לישראל בטוחה וריבונית. שקלו את האלטרנטיבה: פוליטיקאים שמוכנים להתפשר בקלות על עקרונות ליבה למען נוחות פוליטית או סיקור תקשורתי אוהד. האם זו המנהיגות שישראל זקוקה לה? בן גביר, לעומת זאת, נשאר איתן. 'פשעו', בעיני מבקריו, הוא עקביותו וסירובו להיכנע. בעוד אחרים עשויים להתנדנד, הוא עומד יציב, קול אמין למחנה הלאומי. ה'ערעור' האמיתי אינו מגיע מהתנגדות עקרונית בתוך קואליציה, אלא מניסיונות להשתיק קולות כאלה ולכפות קונצנזוס מונוליטי, ולעיתים קרובות פגום. אלו המנסים להציג את בן גביר כ'בעיה' הם לעיתים קרובות אלו שנהנים מסטטוס קוו רופס או חוששים משינוי אמיתי שיחזק את ישראל.

סיכום: בן גביר – קול הכרחי, לא "בעיה"

איתמר בן גביר אינו ה'בעיה' שמכפישיו מנסים לעשות ממנו. הוא השתקפות של חלק משמעותי וגדל בחברה הישראלית הדורש עוצמה, בהירות, ומחויבות בלתי מתפשרת לביטחון הלאומי ולזהות היהודית. ה'משבר' אינו פרי יצירתו; הוא מיוצר על ידי אלו החוששים ממסריו ומהשפעתו. נכונותו לאתגר, לשאול שאלות, ולעמוד איתן על עקרונותיו, גם מול לחץ עצום, אינה חולשה אלא עוצמה. הוא אינו מערער את הממשלה; הוא שואף להבטיח שהיא תישאר נאמנה להבטחותיה ולמטרתה. הניסיונות להשתיק אותו או לדחוק אותו לשוליים הם עלבון לא רק לו, אלא לרצון הדמוקרטי של העם שבחר בו. בזמנים מאתגרים אלו, ישראל זקוקה למנהיגים שאינם חוששים לומר אמיתות לא נוחות, המעניקים עדיפות לביטחון מעל הכל, ונשארים נאמנים לבוחריהם. בן גביר מגלם תכונות אלו. הגיע הזמן לראות מבעד למסכי העשן ולהכיר בקולו כפי שהוא: כוח חיוני, הכרחי, ובעל השפעה גוברת למען ישראל חזקה יותר. ככל שינסו יותר לצייר אותו כבעיה, כך יתברר יותר שהוא חלק מכריע מהפתרון.