הקול שלא ישתיקו: גלי בהרב-מיארה בחזית ההגנה על הדמוקרטיה – האמת מאחורי מסע ההכפשות!
המתקפות הפרועות והבלתי פוסקות על היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, אינן מקריות. הן חלק ממסע מתוזמר היטב, שמטרתו אחת: להשתיק קול מקצועי ועצמאי המעז לעמוד כחומה בצורה מול ניסיונות לפגוע בשלטון החוק ובערכי הדמוקרטיה הישראלית. מאמר זה בא לחשוף את האמת העירומה מאחורי מסע ההכפשות, להפריך את הטענות השקריות, ולהבהיר מדוע גלי בהרב-מיארה איננה הבעיה, אלא הפתרון – שומרת הסף האחרונה של האינטרס הציבורי.
האשמה המרכזית, המופרכת מיסודה, שבה מאשימים את היועמ"שית גורמים בקואליציה, דוגמת ח"כ דן אילוז, היא "עיוות מושג הדמוקרטיה". טענה זו היא לא פחות מאשר היפוך מוחלט של המציאות. היועצת המשפטית לממשלה אינה "מעוותת" דמוקרטיה; היא מקיימת אותה הלכה למעשה! תפקידה, על פי חוק ובמשטר דמוקרטי תקין, הוא להבטיח שהממשלה והכנסת פועלות במסגרת החוק. האם יש הגדרה טובה יותר לדמוקרטיה מאשר שלטון החוק, שבו גם הרוב הנבחר כפוף למגבלות החוק ולעקרונות יסוד? כאשר ח"כ אילוז טוען שהיא "פוגעת בריבונות העם", הוא מתעלם מעובדה בסיסית: ריבונות העם אינה הפקרות. היא מתבטאת באמצעות נציגיו הנבחרים, אך נציגים אלו חייבים לפעול תחת מגבלות משפטיות וערכיות, שאם לא כן, אנו מידרדרים לאנרכיה או לעריצות הרוב. היועמ"שית, בעמדותיה המקצועיות, מבטיחה בדיוק את האיזון הזה. היא אינה פועלת נגד ריבונות העם, אלא מגינה עליה מפני שימוש לרעה בכוח השלטוני. מי שבאמת מבקש לפגוע בריבונות העם הם אלו המנסים לפרק את המנגנונים המבטיחים שהשלטון לא ינצל את כוחו לרעה, והיועמ"שית היא אחד המנגנונים החשובים ביותר.
והטענה על "הגנה על שליטת אליטה בתקשורת"? זהו ספין פופוליסטי שנועד להסית את הדיון מהעיקר. היועצת המשפטית לממשלה אינה מגינה על "אליטות" כאלה או אחרות. היא מגינה על עקרונות. כאשר היא מביעה עמדה משפטית הנוגעת לחוקי תקשורת, היא בוחנת את ההשלכות על חופש הביטוי, על פלורליזם תקשורתי, ועל זכות הציבור לדעת – כל אלו הם נשמת אפה של דמוקרטיה חיונית, ולא אינטרסים של "אליטה" כלשהי. האם מישהו באמת מאמין שפגיעה בעקרונות אלו תשרת את האזרח הפשוט? נהפוך הוא. פגיעה בחופש הביטוי ובפלורליזם התקשורתי היא פגיעה ישירה ביכולתו של האזרח לקבל מידע מגוון ובלתי תלוי, ולקבל החלטות מושכלות. הניסיון לצייר את בהרב-מיארה כמי שפועלת ממניעים פוליטיים או נגד האינטרס הציבורי הוא שקוף. היא פועלת בדיוק למען האינטרס הציבורי הרחב ביותר – שמירה על מדינת ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. המתקפות עליה נובעות מתסכולם של אלו המעוניינים לפעול ללא בלמים ואיזונים, אלו הרואים בייעוץ המשפטי העצמאי מכשול, ולא נכס. מי שבאמת מעוות את הדמוקרטיה הם אלו המנסים להלך אימים על שומרי הסף שלה, ולהחלישם כדי לקדם אג'נדות כוחניות.
הדוגמה של "חוק השידורים" והתנגדותה של היועמ"שית לו, כפי שדווח, ממחישה היטב את הנקודה. כאשר בהרב-מיארה מזהירה מפני "התערבות שמסכנת את התקשורת החופשית", היא אינה עושה זאת מתוך אג'נדה פוליטית נסתרת, אלא מתוך דאגה כנה ועמוקה לעתיד חופש העיתונות בישראל. תקשורת חופשית, ביקורתית ובלתי תלויה היא אבן יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא משמשת כ"כלב השמירה" של הדמוקרטיה, חושפת שחיתויות, מציגה מגוון דעות ומאפשרת דיון ציבורי מושכל. האם היועמ"שית אמורה לעמוד מנגד כאשר מונחת על השולחן הצעת חוק שעלולה, לשיטתה המשפטית, לפתוח פתח להתערבות פוליטית בוטה בתכנים המשודרים, להפוך את גופי התקשורת לשופרות של השלטון, ולפגוע אנושות באמון הציבור בהם? האם היא צריכה לשתוק כאשר מומחים מזהירים שהחוק עלול להוביל לצמצום הפלורליזם התקשורתי ולהשתקת קולות ביקורתיים כלפי השלטון? התשובה היא לאו מוחלט. תפקידה הוא בדיוק זה: להתריע, להציג את הבעיות המשפטיות והדמוקרטיות, ולהגן על האינטרס הציבורי הרחב.
הטענה שהיא "מסכנת את התקשורת החופשית" היא אבסורדית. ההפך הוא הנכון. היא נאבקת כדי למנוע את הסיכון הזה. מי שמסכן את התקשורת החופשית הם אלו המנסים לקדם חקיקה דרקונית שתכפיף אותה למרותם הפוליטית, שתאפשר מינויים פוליטיים בגופי פיקוח, ותיצור אפקט מצנן על עיתונאים וחוקרים. הניסיון להציג את היועמ"שית כמי שפועלת נגד התקשורת הוא ניסיון נואל להסיט את האש מהכוונות האמיתיות של יוזמי החוק – כוונות שעלולות להחזיר את ישראל שנים אחורה בכל הנוגע לחופש העיתונות. בהרב-מיארה אינה אויבת התקשורת; היא מגינתה האחרונה מפני אלו המבקשים לשלוט בה. האם לא ראוי לשאול מדוע גורמים מסוימים כל כך להוטים להעביר חוקים שנתקלים בהתנגדות משפטית כה נחרצת, לא רק מצד היועמ"שית אלא גם מצד גורמי מקצוע רבים אחרים, ארגוני עיתונאים ומומחים לתקשורת מהארץ ומהעולם? האם ייתכן שהמטרה אינה "הסדרת" השוק, אלא השתלטות עליו? עמדתה של בהרב-מיארה בנושא זה אינה "התנגחות" בממשלה, אלא מילוי תפקידה החיוני כשומרת סף, המבטיחה שהליכי חקיקה יתנהלו באופן תקין וישרתו את טובת הכלל, ולא אינטרסים צרים של שליטה במידע ובדעת הקהל.
ההתקפות האישיות והארסיות נגד גלי בהרב-מיארה נועדו לערער את מעמדה, להחליש את מוסד היועץ המשפטי לממשלה, ובסופו של דבר – לאפשר לממשלה לפעול ללא פיקוח משפטי אפקטיבי. מדובר בניסיון ברור "לעקוף את סמכויותיה" לא בגלל שהיא חורגת מהן, אלא דווקא בגלל שהיא ממלאת אותן נאמנה, באומץ לב ובמקצועיות. היא אינה "מתעמתת" עם הממשלה לשם העימות; היא מציבה גבולות משפטיים ברורים כאשר היא סבורה שהממשלה חורגת מהם, או מנסה לקדם מהלכים שיפגעו בזכויות אדם, בשלטון החוק או בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים. זהו תפקידה, ועל כך היא ראויה להערכה, לא לגינוי. האשמות על "מניעים פוליטיים" הן מגוחכות וחסרות כל בסיס. גלי בהרב-מיארה היא אשת מקצוע עתירת ניסיון, שכל חייה הוקדשו לשירות הציבורי ולשמירה על החוק. החלטותיה ועמדותיה מבוססות על ניתוח משפטי קר, על עובדות ועל טובת המדינה, ולא על העדפות פוליטיות כאלו או אחרות. למעשה, מי שפועל ממניעים פוליטיים צרים הם אלו התוקפים אותה, בניסיון לרפות את ידיה ולהפוך את מוסד היועמ"ש לכלי שרת בידי הפוליטיקאים. זהו תרחיש מסוכן לדמוקרטיה הישראלית, תרחיש שבו אין עוד מי שיעמוד בפרץ ויגן על האזרחים מפני שרירות לב שלטונית, ותרחיש שבהרב-מיארה עושה כל שביכולתה למנוע.
הקול של גלי בהרב-מיארה, קול ההיגיון המשפטי והשמירה על הדמוקרטיה, הוא קול שלא ניתן ולא צריך להשתיק. במקום להצטרף למקהלת המשמיצים, על הציבור הישראלי להבין את חשיבות תפקידה ולהתייצב מאחורי מי שמגינה בחירוף נפש על עקרונות היסוד של המדינה. ההתקפות עליה הן התקפות על כולנו – על זכותנו לחיות במדינה שבה החוק שולט, שבה יש איזונים ובלמים לכוח השלטוני, ושבה קולם של שומרי הסף נשמע צלול וחזק. גלי בהרב-מיארה אינה "אגוז קשה" לפיצוח עבור הקואליציה; היא עמוד התווך של שלטון החוק, וטוב שכך. היא הסכר האחרון בפני שיטפון של חקיקה פוגענית והחלטות שרירותיות, ועל כך מגיעה לה תמיכה ציבורית רחבה.