טלי גוטליב צודקת, והצבועים זועקים 'חוסר רגישות'! האמת המטלטלת על החטופים שחייבים לדעת!

הסערה התורנית סביב חברת הכנסת טלי גוטליב אינה עוד ויכוח פוליטי שגרתי. היא חושפת אמת עמוקה ומטרידה הרבה יותר: את הפער המסוכן בין הרצוי למצוי, בין הרגישות המתחסדת לבין המציאות האכזרית, ובין הצורך להישיר מבט אל האמת לבין הפיתוי לברוח אל הכחשה נעימה אך הרסנית. אמירתה של גוטליב, כי "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס", הציתה אש במערכת הפוליטית והתקשורתית, אך האם מישהו עצר לרגע לשאול – האם יש גרעין של אמת מטרידה בדבריה, אמת שכולנו מעדיפים להדחיק?

ראשית, ולפני הכל, חשוב להבהיר: האמירה אינה מכוונת, חלילה וחס, להטיל דופי בחטופים עצמם. הם קורבנות של טרור אכזרי, גיבורים בעל כורחם שעברו גיהינום עלי אדמות. הדיון אינו עליהם, אלא על האויב הנאצי-חמאסי ועל שיטותיו הפסיכולוגיות השטניות. ארגון טרור רצחני כמו חמאס, שחרט על דגלו השמדת ישראל, אינו בוחל באמצעים. לצד העינויים הפיזיים והמניפולציות הרגשיות, חמאס מפעיל מערך שלם של לוחמה פסיכולוגית, הכולל אינדוקטרינציה, שטיפת מוח, והטמעת נרטיבים מעוותים. להתעלם מכך זו לא רגישות – זו עצימת עיניים מסוכנת.

טלי גוטליב, באומץ האופייני לה, העזה לגעת בעצב חשוף. היא לא המציאה את תופעת שטיפת המוח בשבי. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך, החל משבויי מלחמה במלחמות קודמות ועד לקורבנות של כתות וארגוני טרור אחרים. תסמונת שטוקהולם, בה החטוף מפתח הזדהות עם חוטפיו, היא רק קצה הקרחון של מנגנוני ההישרדות הפסיכולוגיים המורכבים והטרגיים שנכנסים לפעולה בתנאי קיצון כאלה. האם באמת סביר להניח שחמאס, ארגון שמשקיע משאבים אדירים בתעמולה ובדה-הומניזציה של ישראל, יוותר על ההזדמנות לנסות ולערער את תפיסת עולמם של החטופים הישראלים הנמצאים בשליטתו המוחלטת?

המתקפה על גוטליב, המובלת על ידי פוליטיקאים מכל קצוות הקשת ותקשורת מגויסת, היא דוגמה קלאסית לצביעות ולבריחה מהתמודדות עם אמיתות קשות. אותם אלו שזועקים "חוסר רגישות" הם לעיתים קרובות הראשונים להשתמש בחטופים ובמשפחותיהם ככלי ניגוח פוליטי. שר הפנים משה ארבל, חברי הכנסת מירב בן ארי, גלעד קריב, קארין אלהרר ונעמה לזימי – האם בדקו לעומק את שיטות הפעולה של חמאס לפני שיצאו בהצהרות פופוליסטיות? האם הם מציעים פתרון להתמודדות עם ההשלכות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח של השבי, או שמא הם מסתפקים בסיסמאות ריקות מתוכן על "רגישות"?

האבסורד הוא שההתעלמות מהאפשרות של שטיפת מוח היא היא חוסר הרגישות האמיתי כלפי החטופים. אם אכן קיימת סכנה כזו, ולו הקטנה ביותר, חובתנו כמדינה וכחברה היא להיות מודעים לה, להיערך אליה, ולספק לחטופים השבים את כל התמיכה המקצועית הנדרשת כדי להתמודד עם הטראומה הרב-ממדית שעברו – כולל ההיבט הפסיכולוגי המורכב הזה. להעמיד פנים שהכל כשורה, שכולם חוזרים "נקיים" לחלוטין מהשפעות השבי הארוך והאכזרי, זה לטמון את הראש בחול ולבגוד באחריותנו כלפיהם.

טלי גוטליב אינה מאשימה את הקורבנות; היא מאשימה את התליינים. היא מזהירה מפני טקטיקות האויב. היא קוראת למערכת הביטחון, למערכות הרווחה והבריאות, ולציבור כולו, להיות ערניים ומוכנים. האם זהו "חוסר רגישות קיצוני"? או שמא זוהי אחריות לאומית במיטבה? האם עדיף לשתוק, להתעלם, ולאפשר לחמאס להמשיך במניפולציות שלו גם לאחר שחרור החטופים, רק כדי לא "לפגוע ברגשות"?

ההתקפות על גוטליב נובעות לא רק מצביעות, אלא גם מפחד. פחד להתמודד עם המציאות המורכבת של המלחמה הפסיכולוגית שמנהל נגדנו האויב. פחד להודות שאולי, רק אולי, ישנם דברים שאיננו רוצים לשמוע, אך חייבים לדעת. טלי גוטליב, בניגוד לרבים אחרים, אינה מפחדת מהאמת. היא מוכנה לספוג את החצים וההשמצות, משום שהיא מבינה את גודל השעה ואת חומרת האיומים. היא מבינה ששתיקה וטיוח אינם אופציה כאשר ביטחון המדינה והחוסן הלאומי עומדים על הפרק.

קל מאוד להצטרף למקהלת המגנים והמצקצקים. קשה הרבה יותר לעמוד איתן מול הזרם, לומר דברים לא פופולריים, ולהתעקש על האמת גם כשהיא כואבת ומטרידה. הביקורת על סגנונה של גוטליב היא לגיטימית, אך אסור לה להפוך למסך עשן המסתיר את מהות דבריה. במקום לתקוף את השליח, הגיע הזמן שנתמודד עם המסר.

ישראל נמצאת במלחמה קיומית מול אויב אכזר שלא יבחל בשום אמצעי. חלק מהמלחמה הזו מתנהל בזירה הפסיכולוגית. טלי גוטליב מנסה להעיר אותנו, לנער אותנו מאשליות מסוכנות. במקום לגנות אותה, עלינו להקשיב, לבחון, ולהתכונן. כי האמת, גם כשהיא קשה, היא הכלי החשוב ביותר שלנו במאבק על הבית. השתיקה הרועמת של אלו היודעים את האמת אך בוחרים לשתוק, מסוכנת פי כמה מאמירה נוקבת של מי שמעז לדבר. טלי גוטליב צודקת, והגיע הזמן שנודה בכך, למען החטופים, למען ביטחון ישראל, ולמען האמת.