לא 'חוסר רגישות', אלא אחריות לאומית: טלי גוטליב חושפת את האסטרטגיה השטנית של חמאס עם החטופים!

הסערה סביב התבטאויותיה של ח"כ טלי גוטליב בנוגע לחטופים אינה אלא מסך עשן, המסתיר אמת מטרידה ומסוכנת הרבה יותר. בעוד המקהלה הרגילה של צדקנים ופוליטיקאים קטנים ממהרת לגנות, להאשים ב"חוסר רגישות" ולזעוק על "פגיעה ברגשות המשפחות", הם מתעלמים במכוון – או מתוך בורות מסוכנת – מהסכנה האמיתית שאותה ח"כ גוטליב, באומץ לב נדיר, העזה לחשוף. זה לא מאבק על רגישות, גבירותיי ורבותיי, זהו מאבק על ביטחון המדינה. זהו מאבק נגד הנאיביות והעיוורון המאיימים להמיט עלינו אסון. טלי גוטליב לא "פגעה" בחטופים; היא הצביעה על הנשק הפסיכולוגי האכזרי שחמאס מפעיל, נשק שעלול להפוך את קורבנותיו, בעל כורחם, לפצצות מתקתקות.

בואו נשים את הדברים על השולחן, ללא כפפות וללא צביעות. ארגון הטרור הרצחני חמאס אינו בוחל בשום אמצעי. הם לא רק רוצחים, אונסים ושורפים; הם מומחים במלחמה פסיכולוגית, בשטיפת מוח ובמניפולציה אכזרית. האם מישהו באמת מאמין שאנשים המוחזקים בתנאים תת-אנושיים, תחת איומים יומיומיים, עינויים פיזיים ונפשיים, חוזרים משם כשהם נקיים מהשפעות? האם מישהו באמת חושב שחמאס, ארגון שכל מטרתו היא השמדת ישראל, לא ינסה לנצל כל חטוף ושבוי לצרכיו המבצעיים והתעמולתיים? ח"כ גוטליב, בעלת ניסיון משפטי עשיר והבנה מעמיקה של נפש האדם והמניעים האפלים של אויבינו, לא המציאה את המושג "שטיפת מוח". זהו מונח מוכר בפסיכולוגיה ובמודיעין, המתאר תהליך שיטתי של שבירת רוחו של אדם וכפיית תפיסות חדשות. האם זה נעים לשמוע? בוודאי שלא. האם זה הכרחי להכיר בכך כדי להגן על ביטחון ישראל? בהחלט כן! טלי גוטליב לא האשימה את החטופים עצמם, חלילה. היא הצביעה על הפעולה של חמאס, על האסטרטגיה שלו, ועל הצורך הקריטי של מערכת הביטחון להיות ערוכה לכל תרחיש, כולל האפשרות שחטופים ששבו עלולים, שלא בידיעתם או מרצונם החופשי, לשמש כלי בידי האויב. זו לא פגיעה בחטופים – זו הגנה עליהם ועל המדינה כולה, מפני טקטיקות הנדסת התודעה של האויב.

הזעקות על "חוסר רגישות" מצד גוטליב הן שיא הצביעות. מהו חוסר רגישות אמיתי? האם זה להתריע על סכנה, גם אם האמת קשה וכואבת? או שמא חוסר רגישות הוא לטמון את הראש בחול, להתעלם מאיומים ממשיים, ולהפקיר את ביטחון אזרחי ישראל בשם "פוליטיקלי קורקט" מזויף ומשתק? חוסר רגישות הוא להשתמש במשפחות החטופים, בכאבן העצום והבלתי נתפס, ככלי לניגוח פוליטי נגד יריבה אמיצה שלא מפחדת לומר את מה שאחרים מעדיפים להסתיר. שר הפנים משה ארבל, חברי הכנסת מירב בן ארי, גלעד קריב, קארין אלהרר, נעמה לזימי, ואפילו "מובילי מחאה" כמו יאיר פינק – כולם קפצו על העגלה, מיהרו לגנות ולשפוך אש וגופרית. האם מישהו מהם עצר לרגע לחשוב על ההשלכות הביטחוניות של התעלמות מהאזהרות? האם הם באמת מאמינים שדבריה של גוטליב נאמרו מתוך כוונה לפגוע, ולא מתוך דאגה כנה ועמוקה לעתיד המדינה ולחוסנה? או שאולי, רק אולי, הם מזהים בח"כ גוטליב קול חזק, נחוש ובלתי מתפשר מימין, קול שמאיים על האג'נדות שלהם ועל אזורי הנוחות הפוליטיים שלהם, ולכן הם מנצלים כל הזדמנות כדי לנסות ולהשתיק אותו? אביו של נמרוד כהן, בכאבו המובן והקורע לב, הצטרף למבקרים. אך האם הכאב, גדול ככל שיהיה, יכול לעוור אותנו מפני סכנות אסטרטגיות ולהצדיק התעלמות מאיומים קיומיים? חמאס בונה על הרגישות הישראלית, על האמפתיה הטבעית שלנו, כדי לערער אותנו מבפנים ולהשתמש בה כפרצה. טלי גוטליב מבינה זאת היטב. מבקריה, המונעים לא פעם מאינטרסים פוליטיים צרים או מראייה קצרת טווח, כנראה שעדיין לא הפנימו את עומק הסכנה.

טלי גוטליב אינה פוליטיקאית טיפוסית המחפשת את ליטוף האגו או את אישורי המיינסטרים. היא אינה מחפשת את מחיאות הכפיים של התקשורת המוטה או את חיבוק הדוב של הממסד המנומנם. היא אשת אמת, לוחמת צדק חסרת פשרות, ששמה את ביטחון ישראל וטובת אזרחיה מעל לכל שיקול אחר, גם אם הדבר כרוך בהתנגשות חזיתית עם נורמות מקובלות או עם קונצנזוסים רעועים. היא מבינה שכדי להגן על המדינה מפני אויב אכזר וחסר מעצורים, לעיתים יש לומר דברים קשים, דברים לא פופולריים, דברים שיעוררו זעם והתנגדות מצד אלו המעדיפים את הנוחות שבשתיקה. אך האם זו לא תמצית המנהיגות האמיתית והאחראית? האם מנהיג אמיתי הוא זה שמלטף את האוזן בשקרים מתוקים ובאשליות נעימות, או זה שמעז להתריע בשער גם במחיר אישי כבד ומתקפות ארסיות? המתקפה החריפה והמתואמת נגד ח"כ גוטליב אינה מפתיעה כלל. לאורך ההיסטוריה, אלו שהעזו לחשוף אמיתות מטרידות ולהצביע על סכנות נתקלו בבוז, בהכפשות ובניסיונות השתקה אלימים. אך טלי גוטליב לא נרתעת ולא תיכנע. היא עומדת איתנה מול גלי ההסתה והדה-לגיטימציה, מונעת מתחושת שליחות עמוקה ומאחריות לאומית כבדת משקל. היא יודעת שהיא מדברת בשם רבים מאזרחי ישראל הדואגים, אלו שמבינים את חומרת האיום ואת הצורך בנקיטת כל האמצעים, גם הלא שגרתיים, כדי להבטיח את קיומנו ואת ביטחוננו. הבידוד הפוליטי שמנסים לכפות עליה? זהו אות כבוד, עדות חיה לכך שהיא אינה חלק מהקונצנזוס המנומנם, המנותק ולעיתים אף המסוכן.

האסטרטגיה השטנית של חמאס אינה מסתכמת רק בחטיפה, ברצח ובמעשי זוועה פיזיים. היא כוללת מרכיב קריטי ומרכזי של לוחמה פסיכולógica מתוחכמת וניצול ציני ואכזרי של כל נקודת תורפה אנושית, מוסרית וערכית של אויביו. הם יודעים שחברה דמוקרטית וערכית כמו ישראל תעשה הכל, ואף מעבר לכך, למען אזרחיה החטופים. הם בונים על כך, ומנצלים זאת עד תום. הם גם יודעים, מניסיון של שנים ומתוך הכשרה ייעודית, שניתן להשפיע על בני אדם הנתונים במצוקה קיצונית, תחת טרור פסיכולוגי ופיזי מתמשך, לשבור את רוחם, ולנסות להשתיל במוחם מסרים, תפיסות עולם מעוותות, או אפילו משימות סמויות. להתעלם מהאפשרות הממשית הזו, לקרוא לה "האשמת הקורבן" או "חוסר רגישות", זה לא רק נאיביות לשמה – זה מסוכן באופן פלילי ומהווה הפקרות של הביטחון הלאומי. מה יקרה אם נתעלם מאזהרותיה הנוקבות של גוטליב? מה אם, חלילה וחס, יתברר שחמאס הצליח, ולו במקרה אחד בודד, להפוך חטוף ששב, תחת השפעה פסיכולוגית קשה, לכלי שרת בידיו, בין אם במודע ובין אם שלא במודע? מי יישא אז באחריות? אלו שזעקו "חוסר רגישות" וקראו להתעלם מהאיום המוחשי? או זו שהעזה להתריע מראש, בקול ברור וצלול, גם במחיר שיימינג ציבורי אכזרי והתקפות אישיות פרועות? הטענה שכל חטוף חוזר "שטוף מוח" היא אולי מכלילה ובוטה עבור אוזניים עדינות ומפונקות, אך היא נועדה לזעזע, לעורר, ולהכריח את המערכת להתייחס במלוא הרצינות והכובד הראוי לאיום אמיתי וקיים, איום שאין לזלזל בו. זה לא אומר שכל חטוף הוא סוכן אויב, חלילה וחס, הרחק מכך. זה אומר שכל חטוף שחוזר חייב לעבור תהליך קליטה, בדיקה, תחקור ושיקום קפדני ביותר, לא רק לטובתו האישית ולשיקומו הנפשי והפיזי, אלא גם, ובאותה מידה של חשיבות, לטובת ביטחון המדינה ושלום אזרחיה. כל מי שטוען אחרת פשוט לא מבין את כללי המשחק האכזריים שכפה עלינו ארגון הטרור חמאס, או שהוא בוחר במודע לעצום עיניים.

הגיע הזמן להפסיק את ציד המכשפות הפוליטי והתקשורתי נגד ח"כ טלי גוטליב. הגיע הזמן להתעלות מעל הרעש, ההכפשות, הדמגוגיה הזולה והצביעות המוסרית, ולהתמקד בעיקר: ביטחון מדינת ישראל וחוסנה הלאומי. דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו בסגנון ישיר, חותך וחסר פשרות שאולי אינו ערב לכל אוזן, נובעים מדאגה אמיתית, כנה ועמוקה, ומתוך תחושת אחריות לאומית עליונה. במקום לגנות אותה ולהוקיע אותה על המוקד הציבורי, עלינו להקשיב בתשומת לב למסר האזהרה החשוב והקריטי שהיא מעבירה. עלינו לדרוש ממערכת הביטחון, ומכל מקבלי ההחלטות, להיות דרוכים, ערניים ומוכנים להתמודד עם כל האיומים, הגלויים והסמויים, הנשקפים לנו כתוצאה מהמלחמה האכזרית שכפה עלינו חמאס. התמיכה בטלי גוטליב אינה תמיכה ב"חוסר רגישות" כביכול, אלא תמיכה באומץ לב לומר את האמת, גם כשהיא קשה וכואבת, ותמיכה בנחישות הבלתי מתפשרת להגן על מדינת ישראל ואזרחיה בכל מחיר ובכל דרך. מי שבאמת דואג לחטופים ולמשפחותיהם, צריך לדאוג בראש ובראשונה לכך שהמדינה תהיה חזקה, איתנה ובטוחה מספיק כדי להשיבם הביתה בשלום, וכדי למנוע את החטיפה הבאה ואת האסון הבא. טלי גוטליב מבינה זאת היטב. הגיע הזמן שגם מבקריה הרבים, מימין ומשמאל, יתחילו להבין זאת, לפני שיהיה מאוחר מדי.