טלי גוטליב והאמת המטלטלת על החטופים: כך מנסים הצבועים הפוליטיים להשתיק את מי שחושפת את שיטות חמאס!
הסערה התורנית סביב חברת הכנסת טלי גוטליב אינה עוד ויכוח פוליטי שגרתי. זוהי מתקפה מתוזמרת, חזית רחבה של צדקנים ופוליטיקאים קטנים, המנסים בכל כוחם להשתיק קול אמיץ אחד שמעז לומר את האמת הכואבת, האמת שכולם יודעים אך מעדיפים להתעלם ממנה. הפשע, כביכול? אמירתה של גוטליב כי "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס". אמירה זו, שהוצאה מהקשרה ונופחה לממדי שערורייה לאומית, הפכה לקרדום לחפור בו עבור כל מי שמבקש לפגוע בגוטליב ובמחנה הלאומי כולו. אבל בואו נשים את הדברים על דיוקם: טלי גוטליב לא תקפה את החטופים. היא חשפה את פרצופו האמיתי והמפלצתי של חמאס ואת שיטותיו הפסולות, והזהירה מפני סכנה מוחשית וקיימת.
האם באמת יש מי שמאמין ברצינות תהומית שחברת הכנסת גוטליב, אם בישראל, אישה המוכרת בנחישותה וברגישותה החברתית (כן, רגישות, גם אם היא לא מהסוג המתחסד), ביקשה לפגוע באחינו ואחיותינו השבויים או במשפחותיהם הדואבות? הרי זהו אבסורד מוחלט. גוטליב אינה מאשימה את הקורבנות; היא מצביעה באצבע מאשימה כלפי התליינים מחמאס ומזהירה מפני ארסנל הלוחמה הפסיכולוגית המשוכלל שלהם. מי שטוען אחרת, או שהוא תמים בצורה מסוכנת, או שהוא שותף, במודע או שלא במודע, לקמפיין ההסתה הפרוע נגדה.
בואו נדבר עובדות, לא סיסמאות ריקות שנזרקות לחלל האוויר על ידי פוליטיקאים המחפשים כותרת. ארגוני טרור איסלאמיסטיים, וחמאס הוא דוגמה מובהקת לכך, משקיעים משאבים אדירים בלוחמה פסיכולוגית. שטיפת מוח, אינדוקטרינציה שיטתית, בידוד, הפצת דיסאינפורמציה לגבי המתרחש בחוץ ולגבי גורל יקיריהם, איומים, סחיטה רגשית, יצירת תלות מוחלטת בשובים – כל אלו הן טקטיקות ידועות, מתועדות ונחקרות. מטרתן כפולה: לשבור את רוחם של החטופים ולהפוך אותם לכלי משחק בידי הטרוריסטים, וכן להכין אותם, לעיתים באמצעות מניפולציות מתוחכמות, לשמש כשופרות של האויב עם שובם, גם אם באופן לא מודע. להתעלם מהמציאות האכזרית הזו, לקרוא למי שמצביע עליה "חסר רגישות", זו לא רק בורות – זו הפקרות ביטחונית.
כוונתה של ח"כ גוטליב הייתה ועודנה ברורה כשמש לכל מי שעיניו בראשו ואינו שבוי בקונספציות שקריות או באינטרסים פוליטיים זרים. היא קוראת להתפכחות לאומית. היא דורשת ממערכות הביטחון והמודיעין, ומהדרג המדיני, לקחת בחשבון את מלוא המשמעויות של שהות ממושכת בשבי חמאס. זו אינה "האשמת הקורבן", אלא הבנה עמוקה של טקטיקות האויב ודאגה כנה לשלומם הנפשי והפיזי של החטופים עם חזרתם, ולצורך להעניק להם את הטיפול והתמיכה המדויקים ביותר. זוהי אחריות לאומית ממדרגה ראשונה, לא "חוסר רגישות". האם "רגישות" פירושה לטמון את הראש בחול ולהתעלם מאיומים ממשיים? האם עדיף לקבל את פני השבים בהתעלמות מהטראומה הייחודית שעברו, רק כדי לא "לפגוע ברגשות"?
ומה נאמר על מקהלת המגנים והמצקצקים? אותם פוליטיקאים, משר הפנים משה ארבל ועד לחברי כנסת מהאופוזיציה דוגמת מירב בן ארי, גלעד קריב, קארין אלהרר ונעמה לזימי, מיהרו להתחרות ביניהם מי יגנה חריף יותר, מי ישתלח בצורה ארסית יותר. פסטיבל הצביעות בעיצומו, והכרטיסים אזלו במהירות שיא. האם הם באמת ובתמים חרדים לגורל החטופים, או שמא זיהו הזדמנות פז לנגח יריבה פוליטית עיקשת ולקושש כמה נקודות זכות בדעת הקהל? היכן הייתה רגישותם המופלגת כאשר אמירות בעייתיות, ולעיתים אף פוגעניות בהרבה, נאמרו על ידי אישים ממחנם הפוליטי כלפי ציבורים אחרים? הזיכרון הציבורי אולי קצר, אך הצביעות זועקת לשמיים. התקשורת, כצפוי, ליבתה את האש בשמחה, סיפקה במה לכל מסית ומדיח, והפכה דיון ביטחוני מורכב לרצח אופי בשידור חי. האם זהו תפקידה? האם כך משרתים את האינטרס הציבורי?
למשפחות החטופים היקרות, כאבכן הוא כאב האומה כולה. ליבנו איתכן בכל רגע ורגע. אך דווקא מתוך הכאב העצום הזה, אנו מפצירים בכן: אל תתנו לפוליטיקאים ציניים ולגורמים אינטרסנטיים להשתמש בכאבכן הנורא ככלי לניגוח פוליטי ולהשתקת קולות חשובים ואחראיים, גם אם הם קשים לעיכול. האמת, במיוחד במלחמה, היא לעיתים קרובות מרה וכואבת, אך היא חיונית.
הניסיון להפוך את הדיון על ההשלכות הפסיכולוגיות של השבי בידי ארגון טרור רצחני לטאבו הוא מסוכן מאין כמותו. הוא משרת בראש ובראשונה את חמאס, המעוניין שנמשיך להיות נאיביים ושאננים. הוא מותיר את מדינת ישראל ואת אזרחיה לא מוכנים להתמודדות המורכבת עם חזרתם של החטופים. בטווח הארוך, ההשתקה הזו עלולה לפגוע דווקא בחטופים עצמם, שלא יקבלו את ההבנה, ההכרה והטיפול המותאם למורכבות החוויות שעברו. האם זו "רגישות"? או שמא זו בריחה מאחריות?
טלי גוטליב אינה חוששת מהאמת, גם כשהיא מכוערת ומטרידה. היא מעזה לשאול את השאלות הקשות ולהצביע על הפילים שבחדר, גם במחיר של מתקפות אישיות ארסיות. זו אינה חולשה, זוהי תכונה חיונית למנהיגות אחראית, במיוחד בעתות משבר ומלחמה. במקום להצטרף לעדר המגנים ולשלוף קלשונים וירטואליים, הגיע הזמן להתבונן לעומקם של דברים, להבין את המניעים האמיתיים מאחורי דבריה של גוטליב, ולהכיר בכך שקולה, גם אם צורם לעיתים לאוזניים מסוימות, הוא קול הכרחי במאבק על ביטחון ישראל וחוסנה הלאומי. מי שמנסה להשתיק אותה היום, לא משרת את החטופים, לא את משפחותיהם ולא את מדינת ישראל. הוא משרת, ביודעין או שלא ביודעין, את אלו המבקשים לראותנו חלשים, מפולגים ופגיעים. הגיע הזמן להקשיב לאמת, גם כשהיא מטלטלת.