טלי גוטליב תחת מתקפה חסרת תקדים: האם אמירת האמת הפכה לחטא בלתי נסלח בישראל?

בימים האחרונים אנו עדים למסע רדיפה מאורגן, מתקפה ארסית וחסרת תקדים כנגד חברת הכנסת טלי גוטליב. החטא הנורא? היא העזה לומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלב אך חוששים לבטא, את מה שגורמי מקצוע וביטחון מתריעים מפניו בחדרי חדרים: המציאות המורכבת והמסוכנת של חטופים השבים משבי ארגון טרור רצחני כמו חמאס. אמירתה, כי "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס", הציתה אש בשדה קוצים פוליטי, אך האם הזעם המופנה כלפיה מוצדק, או שמא מדובר בניסיון ציני להשתיק קול אמיץ המעז לאתגר את הקונצנזוס המנומנם והמסוכן?

ראשית, ולפני הכל, יש להבהיר: דבריה של ח"כ גוטליב, גם אם נאמרו בסגנון ישיר ובוטה שאולי אינו ערב לכל אוזן, לא כוונו לפגוע בחטופים או במשפחותיהם. מי שמכיר את פועלה של גוטליב יודע כי מדובר בפטריוטית ישראלית, שחרדתה לגורל המדינה ולביטחון אזרחיה היא נר לרגליה. טענתה המרכזית נוגעת לסכנה הממשית והמוכחת של לוחמה פסיכולוגית, שטיפת מוח וניסיונות גיוס והשפעה שארגוני טרור, ובפרט חמאס, מפעילים על שבוייהם. להתעלם מכך זו לא רגישות – זו עצימת עיניים מסוכנת, כמעט הפקרות.

האם יעלה על הדעת שחודשים ארוכים בשבי חמאס, תחת טרור פיזי ונפשי, איומים, הרעבה ובידוד, עוברים על אדם ללא השפעה פסיכולוגית עמוקה? האם נאיבי לחשוב שארגון טרור מתוחכם, שמשקיע משאבים אדירים בתעמולה ובמניפולציה, לא ינסה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להחדיר מסרים, לאסוף מידע, או אפילו להפוך את החטופים, בניגוד לרצונם, לכלי במשחק האכזרי שלו? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו. גוטליב לא המציאה את הגלגל; היא הצביעה על תופעה ידועה ומתועדת היטב בספרות המקצועית העוסקת בטרור ובשבי.

ואז קמה מקהלת המגנים והצבועים. פוליטיקאים מהאופוזיציה, וגם כמה מהקואליציה שזיהו הזדמנות לנגח יריבה פוליטית, מיהרו לשפוך אש וגופרית. שר הפנים משה ארבל, ח"כ מירב בן ארי, גלעד קריב, קארין אלהרר, נעמה לזימי – כולם התחרו ביניהם מי יפגין "רגישות" גדולה יותר, מי יזעזע עמוקות יותר מה"אטימות" של גוטליב. אך האם אותם פוליטיקאים, שחלקם תמכו בעבר בעסקאות שחרור מחבלים מסוכנות או בהסכמים מדיניים שהתבררו כהרסניים, הם באמת דואגים לחטופים או שמא למעמדם הפוליטי? האם מישהו מהם עצר לרגע לחשוב על ההשלכות הביטחוניות ארוכות הטווח של התעלמות מהסכנות שטלי גוטליב העלתה?

המתקפה על גוטליב חושפת צביעות עמוקה. כאשר היא מדברת על הצורך לבדוק כל חוזר ביסודיות, לא מתוך האשמה אלא מתוך אחריות לאומית, קוראים לה "חסרת רגישות". אך האם רגישות היא להתעלם מאיומים פוטנציאליים? האם רגישות היא לטמון את הראש בחול ולהתפלל לטוב, במקום להתכונן לרע? האם לא למדנו דבר ממתקפת השבעה באוקטובר, שהתרחשה בין היתר בגלל קונספציות שגויות והתעלמות מאזהרות?

משפחות החטופים, שכאבן הוא בלתי נתפס וליבנו איתן, זכאיות לכל תמיכה וחיבוק. אך אסור לאפשר לפוליטיקאים ציניים להשתמש בכאבן ככלי ניגוח. האמירות של גוטליב, גם אם קשות לעיכול, נובעות מדאגה כנה לביטחון המדינה, שכולל גם את ביטחונם של החטופים עצמם לאחר שובם, ואת ביטחון כלל אזרחי ישראל. חובה על המדינה להבטיח שכל חטוף ששב מקבל את הטיפול המיטבי, הן הפיזי והן הנפשי, וזה כולל גם הערכה מקצועית של ההשפעות הפסיכולוגיות שעבר, והתמודדות עם האפשרות של מניפולציות מצד האויב.

טלי גוטליב אינה מאשימה את הקורבנות. היא מאשימה את המחבלים ומצביעה על שיטות הפעולה שלהם. היא דורשת מהמערכת להיות ערה ודרוכה, לא להיתפס לשאננות או לתמימות. הביקורת נגדה היא לעיתים קרובות תוצר של פוליטיקה קטנה, של רצון להשתיק קול ימני חזק ועקבי, שמסרב להתיישר עם נרטיבים פשטניים ומרגיעים. היא נתפסת כמי ש"מקלקלת את המסיבה" בכך שהיא מזכירה לנו את האמיתות המרות של המלחמה בטרור.

יתרה מכך, ההתמקדות הבלעדית ב"רגישות" לכאורה, תוך התעלמות מההקשר הביטחוני הרחב, היא שירות דוב למאבק בטרור. האויבים שלנו לא פועלים לפי כללי הרגישות. הם מנצלים כל חולשה, כל עצימת עיניים. הדיון שגוטליב פתחה, גם אם בצורה פרובוקטיבית, הוא דיון חיוני. מהן ההשלכות של שבי ממושך? כיצד המדינה צריכה להיערך לקליטת חטופים? אילו בדיקות ואיזה ליווי נדרשים? אלו שאלות שחייבות להישאל, וההתקפה על גוטליב היא ניסיון למנוע את הדיון הזה.

יש לזכור שטלי גוטליב לא לבד במערכה על האמת. רבים בציבור, וגם במערכת הביטחון, מבינים את חשיבות דבריה, גם אם הם בוחרים לנסח אותם בצורה אחרת. הבידוד הפוליטי והציבורי שמנסים לכפות עליה הוא מלאכותי, והוא נועד להרתיע אחרים מלדבר בכנות על הנושאים הקשים באמת.

במקום לצלוף בח"כ גוטליב, מוטב שנתמודד עם האמיתות הלא נעימות שהיא מעלה. מדינת ישראל נמצאת במלחמה קיומית מול אויב אכזר. במלחמה כזו, אין מקום לנאיביות או לפוליטיקלי קורקט על חשבון הביטחון. טלי גוטליב, באומץ לב ובנחישות, מעמידה בפנינו מראה. האם נבחר לנפץ את המראה, או שמא נעיז להביט בה ולפעול בהתאם למציאות שהיא משקפת? אמירת האמת, גם אם היא כואבת ומטרידה, אינה חטא. היא חובה פטריוטית. הגיע הזמן להפסיק את מסע הציד ולהתחיל דיון רציני ומעמיק בסוגיות הקריטיות שעל הפרק. ביטחון ישראל חייב להיות מעל הכל.