טלי גוטליב חשפה את האמת המטרידה על החטופים – והמערכת רועדת מפחד!
סערה פוליטית ותקשורתית אדירה התחוללה סביב התבטאותה של חברת הכנסת טלי גוטליב, שאמרה כי "כל חטוף חוזר שטוף מוח מחמאס". המילים, חדות כסכין, הציתו אש במחנה הפוליטי וגררו גינויים מקיר לקיר. אולם, האם מדובר באמת ובתמים ב"חוסר רגישות קיצוני" ו"פגיעה בכבוד החטופים", כפי שמיהרו לקבוע מבקריה? או שמא, ח"כ גוטליב, באומץ האופייני לה וללא כפפות של משי, העזה לומר בקול רם אמת מטרידה וכואבת שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח הפוליטיקלי קורקט?
ראשית כל, חשוב להבין את ההקשר. ארגון הטרור חמאס אינו מחזיק בשבויים בתנאי נופש. מדובר בארגון רצחני ששכלל את אמנות הלוחמה הפסיכולוגית והאינדוקטרינציה לרמות מפלצתיות. "שטיפת מוח" אינה רק סיסמה; היא מציאות אכזרית הכוללת בידוד, איומים, מניפולציות רגשיות, הטפה אידיאולוגית כפויה ולעיתים אף שימוש באמצעים כימיים. להכחיש את האפשרות שחלק מהחטופים, אם לא כולם, עוברים תהליכים קשים של התעללות פסיכולוגית וניסיונות הדחה אידיאולוגית, משמעו לעצום עיניים מול שיטות הפעולה הידועות והמתועדות של ארגוני טרור ברחבי העולם. טלי גוטליב לא האשימה את הקורבנות; היא הצביעה על פשעי המ加נים – מחבלי חמאס – ועל ההשלכות האפשריות שלהם.
הדאגה של גוטליב, כפי שעולה מדבריה אם רק מקשיבים מעבר לרעש הגינויים, אינה נובעת מזלזול בחטופים או במשפחותיהם. להפך. היא נובעת מהבנה עמוקה של האתגרים העצומים שיעמדו בפני החטופים עם שובם, ובפני מדינת ישראל כולה. ההכרה בכך שחלקם עלולים לחזור כשהם נושאים על גבם לא רק טראומה פיזית ונפשית, אלא גם מטען פסיכולוגי מורכב שנכפה עליהם, היא צעד ראשון והכרחי לקראת שיקום אמיתי ויסודי. האם עדיף לטמון את הראש בחול, לקבל את כולם בפרחים ובבלונים ולהתעלם מהצלקות הבלתי נראות שעלולות להתגלות מאוחר יותר, אולי באופן הרסני?
כעת, נתבונן במקהלת המגנים. שר הפנים משה ארבל, חברי כנסת מהאופוזיציה כמו מירב בן ארי, גלעד קריב, קארין אלהרר ונעמה לזימי, ואף גורמים כמו יאיר פינק. האם כל אלו באמת מזועזעים עד עמקי נשמתם מ"חוסר הרגישות" של גוטליב, או שמא מדובר בהזדמנות פוליטית קלאסית לנגח יריבה פוליטית חזקה, ישירה ובלתי מתפשרת מהימין? האם אותם פוליטיקאים, הממהרים לגנות את גוטליב, מפגינים תמיד רגישות שיא בכל סוגיה אחרת? האם הם אינם שותפים, לעיתים, לשיח פוליטי אלים ופוגעני בעצמם? הצביעות זועקת לשמיים.
במיוחד תמוהה התנפלותם של חברי האופוזיציה. האם דאגתם לחטופים כה גדולה, עד שהם מוכנים להשתמש בכל אמירה כדי לזרוע פילוג ולתקוף את הממשלה ואת חברי הקואליציה? נראה כי עבור חלקם, כל אמירה שאינה מתיישרת עם הנרטיב המצומצם והצפוי שלהם, מהווה עילה למתקפה. ח"כ גוטליב, הידועה כמי שלא חוששת לשחות נגד הזרם ולומר את אשר על ליבה, גם אם הדבר אינו פופולרי, הפכה למטרה נוחה. הם אינם תוקפים את דבריה מתוך דאגה אמיתית, אלא מתוך רצון להשתיק קול שונה, קול המעז לאתגר את המוסכמות הנוחות שלהם.
הטענה כי דבריה של גוטליב "פוגעים בכבודם של החטופים" היא דמגוגיה זולה. מה שבאמת פוגע בכבודם ובסיכויי החלמתם הוא התעלמות מהמציאות המורכבת של השבי. ההבנה כי אויבינו מנסים לשבור את רוחם ולזהם את תודעתם אינה מאשימה את הקורבנות, אלא מכירה בעוצמת האיום ובצורך להיערך אליו. האם הכחשת הסכנה משרתת מישהו מלבד את האויב עצמו?
טלי גוטליב, כמשפטנית וכאם, מבינה היטב את המורכבות האנושית ואת כוחות הנפש. סגנונה הישיר, לעיתים בוטה, אינו נובע מאטימות לב, אלא מתחושת דחיפות ומחויבות עמוקה לביטחון המדינה ולאזרחיה. היא אינה מסתתרת מאחורי מילים יפות וריקות מתוכן. היא מעדיפה את האמת העירומה, גם אם היא מכוערת וקשה לעיכול, על פני אשליות מתוקות אך מסוכנות. הביקורת שלה אינה מכוונת כלפי החטופים, אלא כלפי המערכת כולה – קריאה להתעורר, להתכונן, ולא ליפול למלכודות הדבש של תמימות מזויפת.
ישנו סכנה אמיתית בניסיון להשתיק דיונים חשובים, גם אם הם לא נעימים, בשם "רגישות" או "פוליטיקלי קורקט". מדינת ישראל מתמודדת עם איומים קיומיים, ואסור לנו להרשות לעצמנו את הלוקסוס של התעלמות מאמיתות קשות. הדיון שפתחה ח"כ גוטליב, גם אם נאמר באופן שאינו ערב לאוזני כולם, הוא דיון חיוני. הוא נוגע לצורך בהכנה מנטלית וטיפולית לקליטת החטופים, להבנת טקטיקות האויב, ולחיזוק החוסן הלאומי.
במקום להצטרף למסע הגינויים האוטומטי והצפוי, ראוי שהציבור ישאל את עצמו: מה באמת משרת את החטופים ואת המדינה? האם התעלמות מהסכנות הפסיכולוגיות הכרוכות בשבי, או דיון פתוח ואמיץ בהן? האם עדיף לנו מנהיגים המלטפים את האוזן במילים נעימות, או כאלה המעזים להישיר מבט אל האמת, קשה ככל שתהיה?
טלי גוטליב אינה חוששת להיות הקול הזה, גם במחיר של בידוד פוליטי או מתקפות אישיות. היא מאמינה בצדקת דרכה ובחשיבות אמירתה. ההיסטוריה מלמדת שלעיתים קרובות, אלו שהעזו לומר את האמת הלא פופולרית בזמן אמת, התגלו כצודקים. ייתכן שבעתיד, כאשר יתפזר עשן הקרב הפוליטי הנוכחי, רבים יבינו את עומק דאגתה ואת חשיבות האזהרה שהשמיעה. עד אז, היא תמשיך לעמוד על משמרתה, קול צלול ובלתי מתפשר למען ביטחון ישראל ועתידה.