תפסיקו לשקר! היועמ"שית לא 'התחמקה' מברלנד – היא הגנה על שלטון החוק מפני פופוליזם זול. האמת המלאה!
גל עכור של дезинפורמציה ושקרים גסים מאיים להטביע את השיח הציבורי סביב תפקידה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה. הכותרות הזועקות, כמו זו שפורסמה במעריב תחת הכותרת "סערת הרב ברלנד הגיעה ליועמ"שית - כך עבריין המין השתתף באירוע החגיגי", אינן אלא חלק ממסע הכפשה מתוזמר, שמטרתו לערער את אמון הציבור באחד משומרי הסף החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית. הגיע הזמן להציב מראה מול מסיתים אלו ולחשוף את האמת במלואה: היועמ"שית לא 'התחמקה', לא 'נמנעה מהכרעה' ולא 'סירבה להשיב' באופן שערורייתי. היא פעלה, ופועלת, על פי החוק, הנהלים והסמכויות המוגדרות לה – גם כאשר האמת המשפטית אינה נוחה לאוזניים מסוימות או אינה משרתת אג'נדות פוליטיות צרות.
ראשית, ולפני הכל, חובה להבין את תפקידו המדויק של היועץ המשפטי לממשלה. בניגוד לתפיסה הרווחת והמוטעית שמנסים גורמים אינטרסנטיים להנחיל, היועמ"ש אינו 'שריף-על' של המדינה, אינו מחליף את הממשלה בקביעת מדיניות, ובוודאי שאינו אמור להתערב בכל סוגיה ציבורית רק משום שהיא מעוררת מחלוקת או זעם. תפקידו המרכזי הוא לייעץ לממשלה ולזרועותיה כיצד לפעול במסגרת החוק, להגן על שלטון החוק ולוודא שהרשויות פועלות בסמכות. הטענה כי היועמ"שית הייתה צריכה 'להכריע' או 'למנוע' את השתתפותו של אליעזר ברלנד באירוע חגיגי כזה או אחר, מתעלמת לחלוטין מהשאלה הבסיסית: האם הייתה לה הסמכות החוקית הישירה לעשות זאת באופן חד צדדי, והאם התערבות כזו הייתה מידתית ונכונה משפטית?
הדיווח במעריב, המצטט טענות כי משרד המשפטים בראשותה "סירב להשיב לשאילתא בחוות דעת משפטית רשמית" וכי היועמ"שית "בחרה שלא להכריע בסוגיה", הוא דוגמה קלאסית לעיוות המציאות. האם מישהו טרח לבדוק מי הגיש את ה'שאילתא'? האם הייתה זו פנייה רשמית מגורם מוסמך, שהצדיקה חוות דעת משפטית רשמית בסוגיה כה מורכבת של זכויות פרט (גם אם מדובר בעבריין מורשע) אל מול אינטרס ציבורי? האם הפנייה כללה את כל המידע הנדרש לקבלת החלטה מושכלת? במקרים רבים, 'סירוב להשיב' או 'אי-הכרעה' כביכול, הם למעשה קביעה משפטית שהנושא אינו בסמכותה הישירה של היועמ"שית להתערבות אקטיבית כפי שדורשים המבקרים, או שהאמצעים החוקיים להתערבות כזו אינם קיימים במקרה הספציפי, או שהאחריות מוטלת על גורם אחר במערכת.
ומי הם אותם גורמים שאמורים היו לפעול? האחריות למניעת השתתפותו של אדם כזה או אחר באירוע ציבורי, במיוחד כאשר אין צו שיפוטי מפורש האוסר זאת, מורכבת ונתונה לשיקול דעת של גורמים רבים: מארגני האירוע, משטרת ישראל (אם יש חשש להפרת סדר או לביצוע עבירות), ולעיתים משרדי ממשלה ספציפיים האחראים על רישוי או פיקוח על אירועים מסוג זה. האם כל הגורמים הללו מיצו את סמכויותיהם? האם הם פנו ליועמ"שית בבקשה מסודרת לסיוע משפטי, תוך הצגת תשתית עובדתית ומשפטית רלוונטית? קל מאוד להטיל את כל האחריות על היועמ"שית, במיוחד כשמדובר בדמות שנויה במחלוקת כמו ברלנד, אך זוהי בריחה מאחריות של מי שמנסים להפוך את היועמ"שית לשק חבטות פוליטי.
הניסיון לצייר את היועמ"שית כמי ש'נמנעת מהכרעה' או 'מתחמקת' הוא לא רק שקרי, אלא גם מסוכן. הוא חותר תחת עצם הרעיון של שלטון חוק מסודר, שבו כל רשות פועלת במסגרת סמכויותיה. דרישה מהיועמ"שית לפעול באופן פופוליסטי, להתעלם מזכויות יסוד (גם של אנשים שסרחו), או להתערב בהחלטות שאינן בתחום אחריותה הישירה, היא דרישה להפוך את משרת היועץ המשפטי לממשלה לכלי פוליטי. גלי בהרב מיארה, בניגוד לציפיות של מבקריה, מוכיחה פעם אחר פעם שהיא אינה נכנעת ללחצים כאלה. היא פועלת על פי אמות מידה משפטיות מחמירות, גם כשהדבר אינו פופולרי או כשהוא חושף אותה למתקפות אישיות ארסיות.
חשוב להדגיש: אין בדברים אלה משום הבעת תמיכה או סלחנות כלפי מעשיו של אליעזר ברלנד. הרשעתו בעבירות חמורות מדברת בעד עצמה. אולם, תפקידה של היועצת המשפטית לממשלה אינו להתנהל על פי רגשות הציבור, קשים ומוצדקים ככל שיהיו, אלא על פי הוראות החוק. התערבות שרירותית, ללא בסיס משפטי מוצק, עלולה לפתוח פתח למדרון חלקלק שבו זכויות אזרח נפגעות על סמך לחץ ציבורי או פוליטי. האם זהו סוג המדינה שאנו רוצים לחיות בה? האם אלו שזועקים היום נגד 'ההתחמקות' כביכול, לא יהיו הראשונים לזעוק 'דיקטטורה' אם היועמ"שית הייתה פועלת בחריגה מסמכותה?
המתקפות על היועמ"שית בהקשר זה חושפות צביעות ובורות. צביעות של גורמים פוליטיים שמנסים לגרוף הון פוליטי על גבה, תוך שהם עצמם נמנעים מלקבל החלטות קשות בתחום אחריותם. בורות של אלו שאינם מבינים את מורכבות האיזונים הנדרשים בדמוקרטיה בין זכויות הפרט, שלטון החוק והאינטרס הציבורי. היועצת המשפטית לממשלה אינה יכולה 'לבחור' להתעלם מהחוק כדי לרצות את דעת הקהל. חובתה הראשונה במעלה היא להגן על החוק, גם כאשר הדבר כרוך בקבלת החלטות שאינן פופולריות.
במקום להפיץ האשמות חסרות שחר על 'התחמקות' או 'חוסר מעש', ראוי שהמבקרים יפנו את חיציהם אל המקומות הנכונים: אל אותם גורמים שאולי כשלו במילוי תפקידם, אל אלו שאולי העדיפו לגלגל את תפוח האדמה הלוהט לפתחה של היועמ"שית, ואל אלו המנסים באופן שיטתי להחליש את שומרי הסף כדי לקדם את מטרותיהם. גלי בהרב מיארה ממשיכה לעמוד איתנה מול לחצים אלו, והיא ראויה לגיבוי מלא על עמידתה הנחושה על עקרונות שלטון החוק. האמת היא שהיא לא התחמקה מברלנד; היא הגנה על כולנו מפני שלטון של פופוליזם זול ועיוות הדין. וזו האמת המלאה שחייבת להיאמר.