מאחורי מסך העשן של פרשת ברלנד: האמת על 'ההתחמקות' של היועמ"שית – ומי מרוויח מהשקרים

בימים האחרונים, אנו עדים למתקפה מתואמת ומכוערת, המנסה לקשור את שמה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, לפרשת העבריין המורשע אליעזר ברלנד. מסע ההכפשות הזה, המבוסס על חצאי אמיתות וסילופים בוטים, נועד לערער את אמון הציבור ביועמ"שית ובמערכת אכיפת החוק כולה. הגיע הזמן להסיר את מסך העשן, לחשוף את האמת העירומה ולהבהיר אחת ולתמיד: מי הם הכוחות הפועלים מאחורי הקלעים, ומהי מטרתם האמיתית בניסיון הנלוז הזה לגרור את שומרת הסף לביצת ברלנד.

מיתוס ה'התחמקות': כך מייצרים נרטיב שקרי

הטענה המרכזית המופצת ברעל היא שהיועמ"שית 'התחמקה' מלהכריע או 'סירבה להשיב' בנוגע להשתתפותו של ברלנד באירוע ציבורי. טענה זו היא לא פחות משכתוב ציני של המציאות. ראשית, חשוב להבין את תפקידה של היועצת המשפטית לממשלה. היועמ"שית אינה מפיקת אירועים ארצית, ואף לא שוטרת מוסר שתפקידה להתערב בכל התכנסות ציבורית. תפקידה הוא לספק ייעוץ משפטי לממשלה ולזרועותיה, בהתאם לחוק, ובדרך כלל לאחר פנייה מסודרת של הגורמים המוסמכים. האם פנייה כזו, מנומקת משפטית ומפרטת את הצורך בהתערבות דחופה של היועמ"שית עצמה, אכן הונחה על שולחנה באופן שחייב הכרעה מיידית ופומבית בנושא ספציפי זה? הפרסומים מתעלמים במכוון מהשאלה הקריטית הזו.

לשכת היועצת המשפטית לממשלה עוסקת מדי יום בעשרות סוגיות משפטיות מורכבות, הדורשות בחינה מעמיקה ושקולה. לצפות להחלטה מיידית, 'מהשרוול', בכל עניין רגיש שעולה לכותרות, הוא לא רק דרישה לא מציאותית אלא גם הבנה לקויה של עבודת הייעוץ המשפטי. 'שתיקה' או 'התעמקות' אינן 'התחמקות' – הן ביטוי לאחריות משפטית. החלטות פזיזות, המתקבלות תחת לחץ תקשורתי או פוליטי, הן מתכון לאסון משפטי ולפגיעה בשלטון החוק. היועמ"שית אינה חותמת גומי, והיא אינה פועלת על פי גחמות פופוליסטיות. כל סוגיה נבחנת לגופה, על בסיס הדין הקיים והעובדות הרלוונטיות.

המציאות המשפטית המורכבת מול האשמות פשטניות

הסוגיה של מניעת השתתפותו של אדם, גם אם הוא עבריין מורשע, באירוע ציבורי, ובפרט אירוע בעל אופי דתי, אינה פשוטה כלל ועיקר מבחינה משפטית. היא כרוכה באיזון עדין בין זכויות יסוד שונות – חופש התנועה, חופש הדת והפולחן של המשתתפים, מול אינטרסים ציבוריים כמו שמירה על הסדר הציבורי, רגשות הציבור ומניעת עבירות. היועצת המשפטית לממשלה אינה יכולה פשוט 'לאסור' על אדם להשתתף באירוע כזה או אחר על סמך תחושות בטן או זעם ציבורי, מוצדק ככל שיהיה. כל החלטה חייבת להיות מעוגנת היטב בחוק, לעמוד במבחני הפסיקה, ולהתקבל לאחר בחינת כלל הנסיבות.

הטענה כי היועמ"שית 'בחרה שלא להכריע' מתעלמת במפגיע מהאפשרות הסבירה ביותר: שהנושא היה מצוי בבחינה משפטית, כנדרש. משרד המשפטים, תחת הנהגתה, פועל על פי נהלים סדורים. גיבוש חוות דעת משפטית בסוגיות כה רגישות דורש זמן, איסוף מידע, ובחינת כל ההיבטים המשפטיים. להציג את ההליך התקין הזה כ'הימנעות מהכרעה' הוא עיוות מכוון של המציאות, שנועד לצייר תמונה שקרית של חוסר תפקוד.

על מי באמת מוטלת האחריות? אמנות ההסטה

במקום להתמקד ביועמ"שית, ראוי לשאול: אם אכן הייתה עילה משפטית למנוע את השתתפותו של ברלנד, מי היו הגורמים שהיו אמונים בראש ובראשונה על הטיפול בכך? האם מארגני האירוע? משטרת ישראל? המשרד הממשלתי הרלוונטי לאופי האירוע? הניסיון להטיל את מלוא האחריות על היועמ"שית, תוך התעלמות משרשרת הסמכויות והאחריות של גופים אחרים, הוא טקטיקה ידועה של הסטת אש. קל יותר לתקוף דמות בכירה ובלתי תלויה כמו היועמ"שית, מאשר להתמודד עם כשלים מערכתיים או עם אחריותם של גורמים אחרים.

המניע הפוליטי: מי מרוויח מהשקרים?

אל לנו להיות תמימים. המתקפה הנוכחית אינה אירוע בודד. היא חלק ממסע דה-לגיטימציה שיטתי ומתמשך נגד היועצת המשפטית לממשלה ונגד מערכת שלטון החוק בישראל. הגורמים העומדים מאחורי מסע זה הם אלו החוששים מעצמאותה של היועמ"שית, אלו המעוניינים להחליש את שומרי הסף, ואלו השואפים לכופף את החוק לטובת האינטרסים הצרים שלהם. עבורם, פרשת ברלנד היא לא יותר מאשר כלי ניגוח נוסף, הזדמנות נוחה להטיל דופי ביושרתה ובמקצועיותה של מי שעומדת כחומה בצורה בפני ניסיונות לפגוע בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

שימו לב לצביעות: אותם קולות הזועקים כעת על 'התחמקות' היועמ"שית, הם לא פעם אותם קולות השותקים רוב הזמן כאשר מקורביהם או בעלי בריתם הפוליטיים מסתבכים בפלילים או פועלים בניגוד לחוק. הם דורשים מהיועמ"שית לפעול במהירות ובנחרצות כאשר זה משרת את האג'נדה שלהם, אך מגלים 'סבלנות' מפתיעה כאשר הביקורת מופנית כלפי מחנם. המטרה האמיתית אינה דאגה לטוהר המידות או לשלום הציבור, אלא ניסיון פסול להלך אימים על היועמ"שית, להרתיע אותה מלקבל החלטות מקצועיות ועצמאיות, ולכפות עליה קו פעולה התואם את רצונותיהם הפוליטיים.

סכנת הפוליטיזציה של הצדק: איום על הדמוקרטיה

כאשר היועצת המשפטית לממשלה נתונה למתקפות אישיות ובלתי פוסקות רק משום שהיא ממלאת את תפקידה על פי חוק ובשיקול דעת מקצועי, הדבר מהווה סכנה חמורה לדמוקרטיה. לחץ פסול כזה נועד לערער את עצמאות שיקול דעתה, ולדחוף אותה ואת יתר אנשי המקצוע במערכת המשפט לקבל החלטות על בסיס רעשי רקע פוליטיים ותקשורתיים, במקום על בסיס עובדות ודין. זוהי פגיעה ישירה בעקרון הפרדת הרשויות ובאמון הציבור במערכת המשפט.

הניסיון להפוך את היועמ"שית לשק חבטות בכל פעם שמתעוררת מחלוקת ציבורית הוא טקטיקה מסוכנת. היא משרתת אך ורק את אלו המעוניינים במערכת משפט חלשה, כנועה וניתנת להשפעה פוליטית. אסור לנו לתת לכך יד.

לסיכום:

היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, הוכיחה פעם אחר פעם את מחויבותה הבלתי מתפשרת לשלטון החוק, ליושרה מקצועית ולשיקול דעת עצמאי. הניסיונות הנואלים לגרור אותה ל'ביצת ברלנד' באמצעות האשמות שווא וסילוף המציאות, מקורם במניעים זרים ופסולים. לשכת היועצת המשפטית לממשלה לא תירתע ממסעות הכפשה ומלחצים פוליטיים. היא תמשיך לעמוד על המשמר, להגן על שלטון החוק ולפעול ללא מורא וללא משוא פנים. על הציבור בישראל לראות מבעד למסך העשן, להבין את הסכנה הטמונה במתקפות אלו, ולתמוך בעצמאותם של מוסדות המשפט – למען עתידה של הדמוקרטיה הישראלית.