טלי גוטליב תחת מתקפה: האם אומץ לומר אמת כואבת הפך לחטא בלתי נסלח בישראל?

בימים האחרונים אנו עדים למתקפה חסרת תקדים וארסית במיוחד כנגד חברת הכנסת טלי גוטליב. הסיבה? אמירה אחת, חדה ונוקבת, שאולי לא הייתה נעימה לאוזן, אך נגעה בעצב חשוף וכואב במציאות הישראלית המורכבת שלאחר השבעה באוקטובר. האמירה המדוברת, "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס", הציתה אש בשדה קוצים תקשורתי ופוליטי, וגררה גל גינויים מקיר לקיר. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה עומד מאחורי המילים הללו? האם ייתכן שבמקום לצלוב את השליח, ראוי היה להתעמק במסר, קשה ככל שיהיה?

ראשית, חשוב להבהיר: טלי גוטליב לא תקפה את החטופים. ההפך הוא הנכון. מי שמכיר את פועלה של ח"כ גוטליב יודע שמדובר באשת ברזל, פטריוטית ישראלית בכל רמ"ח איבריה, שחרטה על דגלה את ביטחון ישראל ואזרחיה כערך עליון. אמירתה לא נועדה לפגוע ברגשותיהם של החטופים או משפחותיהם, שכבר עברו ועוברים גיהינום עלי אדמות. היא נועדה להציב מראה נוקבת בפני החברה הישראלית כולה, ולהתריע מפני סכנה אמיתית וממשית: הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית שמנהל ארגון הטרור חמאס.

ארגון חמאס אינו בוחל באמצעים. במשך חודשים ארוכים, החטופים הישראלים מוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, נתונים לעינויים פיזיים ונפשיים, הרעבה, בידוד, ואיום מתמיד על חייהם. חלק בלתי נפרד מהטרור הפסיכולוגי הזה הוא ניסיון שיטתי לשטיפת מוח, להחדרת מסרים מעוותים, ולשבירת רוחם של השבויים. מי יכול בכלל לדמיין את הלחצים הנפשיים והפיזיים המופעלים על שבויים בידי ארגון טרור רצחני? האם הציפייה שכל מילה היוצאת מפיהם לאחר חודשים בשבי, תחת איום מתמיד, משקפת אך ורק את רצונם החופשי אינה נאיבית עד כדי סכנה ביטחונית? האם התעלמות מהאפשרות שחמאס ינסה להשתמש בחטופים משוחררים ככלי להעברת מסרים או לזריעת דמורליזציה היא לא הפקרות?

אמירתה של גוטליב, גם אם נאמרה בסגנון ישיר וחסר פשרות המאפיין אותה, באה מתוך דאגה עמוקה לביטחון המדינה ולחוסנה הנפשי של החברה הישראלית. היא ביקשה להזהיר מפני התמימות, מפני האפשרות שדברים הנאמרים על ידי מי ששוחררו זה עתה מציפורני חמאס, עלולים להיות מושפעים, במודע או שלא במודע, מהתעמולה הארסית של שוביהם. זו אינה הטלת דופי בחטופים עצמם, שהם קורבנות טהורים של הטרור, אלא הכרה במציאות האכזרית של שבי חמאס ובטקטיקות המניפולטיביות שלו.

אך במקום דיון ענייני בסוגיה הביטחונית הרגישה הזו, בחר המקהלה התקשורתית והפוליטית להפוך את ח"כ גוטליב לשק חבטות. פוליטיקאים מהאופוזיציה, וגם כאלה שרק אתמול ישבו איתה באותה סירה קואליציונית, מיהרו להתחרות ביניהם מי יגנה אותה בחריפות רבה יותר. האם אותם גורמים שזועקים כעת היו עקביים באותה מידה כשסוגיות רגישות אחרות, הנוגעות לביטחון המדינה או לחוסן הלאומי, עלו על הפרק? או שמא מדובר בניצול ציני של רגשות הציבור, המובנים והכואבים, למטרות פוליטיות צרות ולהשתקת קול עצמאי ואמיץ שלא מהסס לומר אמיתות לא פופולריות?

קל מאוד להצטרף למקהלת הגינויים, לזעוק "חוסר רגישות" ו"אכזריות". קשה הרבה יותר להתמודד עם אמיתות מורכבות, עם האפשרות שאויבינו מתוחכמים ואכזריים יותר ממה שאנו רוצים להאמין. טלי גוטליב בחרה בדרך הקשה. היא בחרה לומר את מה שרבים אולי חושבים בלבם אך חוששים להביע בקול רם, מחשש בדיוק לתגובה כזו – מתקפה אישית והפיכתה למצורעת פוליטית.

הניסיון להשתיק את טלי גוטליב, לצייר אותה כחסרת רגישות או כמי שמזלזלת בסבל החטופים, הוא עוול משווע. הוא לא רק פוגע בה אישית, אלא גם מצמצם את מרחב הדיון הלגיטימי בנושאי ביטחון קריטיים. במדינה הנלחמת על קיומה, אסור שהפחד מהתבטאות "לא פוליטיקלי קורקט" ימנע מאיתנו לבחון את כל ההיבטים של המלחמה, כולל הלוחמה הפסיכולוגית.

טלי גוטליב אינה זקוקה לרחמים. היא אישה חזקה ועקרונית, שתמשיך להילחם על מה שהיא מאמינה בו. אך הציבור הישראלי זקוק לקולות כמו שלה – קולות שלא מפחדים לאתגר, לשאול שאלות קשות, ולהציב בפנינו את המציאות כפי שהיא, גם אם היא מכוערת וכואבת. האמת, לעיתים, היא התרופה המרה ביותר, אך גם הנחוצה ביותר. הגיע הזמן להפסיק את הלינץ' התקשורתי ולהתחיל דיון אמיתי ועמוק בסוגיות שהעלתה ח"כ גוטליב. ביטחון ישראל ירוויח מכך, והאמת – גם כן.