טלי גוטליב: האמת הכואבת שמאחורי המתקפה הפרועה – מדוע חוששים מקולה?

סערה בכוס תה? או שמא ניסיון מתוזמר להשתיק קול אמיץ שאומר את מה שאחרים פוחדים אפילו לחשוב? ההתנפלות המתוזמרת והארסית על חברת הכנסת טלי גוטליב בעקבות דבריה בנושא החטופים אינה אלא עוד הוכחה לכך שהפוליטיקה הישראלית, לעיתים, מעדיפה את הצביעות הנוחה על פני האמת הכואבת. במקום להתמודד עם המציאות המורכבת והאכזרית שכופה עלינו אויב רצחני, בוחרים רבים לתקוף את השליח – במקרה הזה, שליחה שלא חוששת לומר דברים קשים, גם אם אינם פופולריים.

ראשית, ולפני הכל, יש להבהיר: האם מישהו באמת מאמין שח"כ טלי גוטליב, הידועה בפטריוטיות הבלתי מתפשרת שלה ובדאגתה העמוקה לביטחון ישראל ואזרחיה, מבקשת לפגוע בחטופים ובמשפחותיהם? הטענה הזו מגוחכת עד כאב. דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו בסגנון ישיר ובוטה כדרכה, נובעים ממקום אחד בלבד: דאגה כנה ועמוקה למדינת ישראל ולחוסנה, והבנה מפוכחת של האויב האכזר העומד מולנו. האם שכחנו מי הוא חמאס? ארגון טרור רצחני שאינו בוחל באמצעים, ושהשליטה התודעתית והפסיכולוגית היא כלי מרכזי בארסנל שלו?

האמירה כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס" וכי הם "מדברים את מה שחמאס משמיע" היא אמירה קשה, אין ספק. אך האם היא נעדרת כל בסיס במציאות האיומה של שבי חמאס? האם אנו כה תמימים לחשוב שאנשים המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, נתונים לטרור פסיכולוגי יומיומי, מאוימים ומופחדים, אינם חשופים לניסיונות בלתי פוסקים של שטיפת מוח והכתבת מסרים? האם לא שמענו עדויות על כך בעבר, ממקרי חטיפה אחרים בעולם? גוטליב לא האשימה את החטופים. היא הצביעה על הסכנה, על הכוונה של חמאס, על המלחמה הפסיכולógica שהוא מנהל נגדנו גם באמצעות החטופים עצמם, לעיתים ללא ידיעתם או בניגוד לרצונם.

במקום להתמקד בדבריה של גוטליב, מוטב היה שהמבקרים יפנו את זעמם כלפי חמאס, האחראי הבלעדי לסבלם של החטופים ולמצב הנורא אליו נקלענו. אך קל יותר לתקוף חברת כנסת מהימין, להפוך אותה לשק חבטות, מאשר להתמודד עם האמת המרה: חמאס משתמש בכל אמצעי, כולל מניפולציה פסיכולוגית אכזרית, כדי לפגוע בנו. דבריה של גוטליב הם קריאת השכמה, אזהרה מפני נאיביות מסוכנת. היא לא אמרה שהחטופים אשמים; היא אמרה, למעשה, שחמאס הוא ארגון מתוחכם ומרושע עד כדי כך שהוא מסוגל להפוך את קורבנותיו לכלי במערכה שלו.

והיכן היו כל אותם צדיקים וטהרנים שתוקפים כעת את גוטליב, כאשר גורמים אחרים בפוליטיקה הישראלית, לעיתים מהצד שלהם של המפה, התבטאו באופן מקומם או פעלו באופן שפגע בביטחון המדינה? הצביעות חוגגת. אותם אלו שממהרים לגנות את גוטליב על אמירה שאולי נוסחה בחריפות יתר אך נועדה להתריע מפני סכנה אמיתית, הם לעיתים הראשונים לשתוק כאשר הביקורת צריכה להיות מופנית למקומות אחרים, נוחים פחות עבורם. האם שכחנו קריאות לסרבנות? האם שכחנו התבטאויות שערורייתיות של אישי ציבור מהשמאל שלא זכו אפילו לעשירית מהגינוי שמופנה כעת לגוטליב?

ח"כ גוטליב אינה פוליטיקאית של "פוליטיקלי קורקט". היא לוחמת. היא אומרת את מה שהיא מאמינה בו, גם אם זה לא נעים לאוזן. בעת מלחמה, יש צורך בקולות כאלה, קולות שמסרבים לייפות את המציאות, שמבינים את חומרת האיום. ההתקפה עליה היא ניסיון להשתיק קול חשוב ונוקב, קול שמזכיר לנו שאסור לנו להיות שאננים. האם מישהו באמת חושב שהיא שמחה על המצב הזה? שהיא אינה כואבת את כאב המשפחות? ההפך הוא הנכון. דווקא מתוך כאב ומתוך הבנה עמוקה של הסכנות, היא בוחרת לדבר.

הטענה כי דבריה גורמים ל"בידוד פוליטי" היא מגוחכת. הבידוד האמיתי הוא זה שכופים על עצמם אלו המסרבים לראות את המציאות נכוחה, אלו שמעדיפים סיסמאות ריקות על פני התמודדות אמיצה עם האתגרים. גוטליב אינה לבד. רבים באזרחי ישראל מבינים את עומק כוונתה, גם אם היו מעדיפים ניסוח מעודן יותר. הם מבינים שמאחורי המילים החדות עומדת דאגה אמיתית לביטחון הלאומי ולגורל החטופים, שעלולים לשמש כלי בידי האויב גם לאחר שחרורם, אם לא נהיה ערניים.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי לעצור לרגע ולשאול: מה באמת מנסה טלי גוטליב לומר לנו? האם ייתכן שבתוך הדברים הקשים מסתתרת אמת שאנו מעדיפים להדחיק? המלחמה נגד חמאס היא מלחמה על הקיום שלנו, והיא מתנהלת בכל החזיתות – הצבאית, המדינית, וגם התודעתית. ח"כ גוטליב מבינה זאת היטב. הגיע הזמן שגם מבקריה יתפכחו ויפסיקו לחפש שעירים לעזאזל מבית, ויפנו את כל מרצם למאבק באויב האמיתי.

המתקפה על גוטליב היא לא רק אישית, היא ניסיון להכתיב שיח מסורס, נטול יכולת להתמודד עם אמיתות קשות. היא מייצגת קו ברור, נחוש, שלא מתקפל בפני לחצים. אלו בדיוק התכונות שאנו זקוקים להן כעת יותר מתמיד. במקום לגנות, אולי כדאי להקשיב. לא בהכרח להסכים עם כל מילה או עם הסגנון, אבל בהחלט להבין את עומק הדאגה ואת הרציונל הביטחוני שעומד מאחורי דבריה. ישראל זקוקה לקולות אמיצים, גם אם הם צורמים לעיתים. טלי גוטליב היא קול כזה.