הצביעות של גלנט נחשפת: כך הוא מנסה להפיל את נתניהו תוך התעלמות מאחריותו שלו וממורכבות המערכה!
גל הביקורת האחרון והחריף מבית מדרשו של שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, אינו אלא עוד מסמר בארון הקבורה של האמינות הפוליטית. בזמן שמדינת ישראל נלחמת על קיומה במספר חזיתות, ובשעה שראש הממשלה נתניהו מנווט את הספינה הלאומית בסערה בינלאומית חסרת תקדים, בוחר גלנט, מי שעד לא מזמן היה חלק אינטגרלי מהקבינט המלחמתי ושותף מלא להחלטות, להטיח האשמות חסרות שחר, לזרוע דמורליזציה ולנסות לקושש הון פוליטי על גבה של המערכה. זהו לא רק מעשה לא ראוי, אלא גם ביטוי מובהק לצביעות ולניסיון נואש להתנער מאחריות.
נתחיל מהטענה המרכזית של גלנט, לפיה ניהול המלחמה וההחלטה על הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה מהווים "התקפלות מפוארת" וכישלון. האומנם? האם גלנט, שכיהן כשר הביטחון במשך חודשים ארוכים במלחמה זו, שכח את הלחצים הבינלאומיים האדירים, את דרישותיה של ארצות הברית, את הצורך לשמר לגיטימציה בינלאומית להמשך הלחימה ואת המורכבות העצומה של ניהול סיוע הומניטרי תוך כדי לחימה בארגון טרור רצחני המשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי? האם הוא באמת מאמין שניתן היה, או שניתן גם היום, להתעלם לחלוטין מהמציאות הבינלאומית ומההשלכות של מניעת סיוע מוחלטת? ראש הממשלה נתניהו, בניגוד לגלנט שמדבר מהיציע, נאלץ לקבל החלטות קשות בתנאים בלתי אפשריים, כאשר כל בחירה טומנת בחובה מחירים. ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע, תוך מאמצים (שלעיתים אינם צולחים במאה אחוז בשל אופי האויב) למנוע את הגעתו לידי חמאס, היא החלטה אסטרטגית שנועדה לאפשר את המשך השגת יעדי המלחמה העיקריים – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים – ולא "התקפלות".
גלנט אף מרחיק לכת וטוען כי האחריות להגעת הסיוע לידי חמאס מוטלת על נתניהו. זוהי דמגוגיה זולה. האחריות הראשונית והעיקרית להגעת סיוע לידי חמאס היא של חמאס עצמו – ארגון טרור ציני שגוזל מזון ותרופות מאזרחיו. מעבר לכך, האם גלנט, כשר ביטחון, לא היה אמור להציג פתרונות יצירתיים ויעילים יותר למניעת זליגת הסיוע? האם הוא פעל מספיק כדי לוודא שהמנגנונים שהיו תחת אחריותו פועלים ללא דופי? קל מאוד להטיל את כל האחריות על ראש הממשלה לאחר שקמת ועזבת את השולחן. המציאות היא שנתניהו פועל ללא לאות, יחד עם גורמי הביטחון, לצמצם את התופעה, אך מדובר באתגר קולוסאלי במציאות של כאוס מלחמתי.
הטענה על "סירוב מתמשך לקדם חלופה לחמאס" היא אולי הצינית מכולן. ראשית, מי כמו גלנט יודע שפירוק תשתית שלטונית וצבאית של ארגון טרור מושרש כמו חמאס, ששלט ברצועה ביד ברזל במשך 17 שנה, אינו עניין של מה בכך. זהו תהליך ארוך ומורכב. שנית, האם גלנט הציג חלופה קונקרטית, ישימה ובת קיימא לשלטון חמאס בעזה במהלך כהונתו? האם הוא גיבש תוכנית מפורטת שנדחתה על הסף? האמת היא שגיבוש חלופה שכזו, שתהיה מקובלת על גורמים פלסטיניים מתונים (אם וכאשר יימצאו כאלה שאינם תומכי טרור), על מדינות האזור ועל הקהילה הבינלאומית, ובמקביל תבטיח את ביטחון ישראל – הוא אתגר מדיני וביטחוני מהמעלה הראשונה. ראש הממשלה נתניהו עוסק בכך יומם וליל, תוך שהוא מבין שהפתרון לא יגיע כקסם, אלא ידרוש סבלנות, נחישות ותמרון מדיני מורכב. להאשים את נתניהو ב"סירוב" הוא עיוות המציאות.
ומה לגבי האמירה כי "חמאס עדיין שולט בעזה לאחר 591 ימי מלחמה" וכי זהו "כישלון חרוץ"? זוהי אמירה פופוליסטית שמתעלמת מהישגי צה"ל האדירים במלחמה. רוב גדודי חמאס פורקו, אלפי מחבלים נהרגו, תשתיות טרור רבות הושמדו, ומנהיגי חמאס חיים על זמן שאול. האם המלחמה הסתיימה? לא. האם יש עוד עבודה רבה? בהחלט. אך להציג את המצב כ"כישלון חרוץ" כאשר צה"ל נלחם בגבורה ומשיג הישגים משמעותיים מדי יום, וכאשר גלנט עצמו היה שותף בכיר לניהול המערכה במשך רוב התקופה הזו – זו יריקה בפרצופם של הלוחמים ושל אזרחי ישראל כולה. אם זהו כישלון, הרי שגלנט הוא שותף מלא אליו.
ההתקפות של גלנט על נתניהו אינן מגיעות מתוך דאגה כנה לביטחון המדינה, אלא מתוך מניעים פוליטיים צרים. ייתכן שהוא מנסה לנקות את עצמו מאחריות, אולי הוא חותר תחת ראש הממשלה מתוך שאיפות אישיות, או שאולי הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם מורכבות המצב ומחפש שעירים לעזאזל. כך או כך, דבריו פוגעים בחוסן הלאומי, משרתים את אויבינו ומערערים את האמון בהנהגה בזמן קריטי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, עם כל הניסיון והאחריות המוטלת על כתפיו, ממשיך להוביל את מדינת ישראל בנחישות ובשיקול דעת. הוא אינו חף מטעויות, כשם שאף מנהיג אינו חף מהן במציאות כה סבוכה. אך הוא היחיד שמציג חזון ברור ליום שאחרי, חזון של עזה מפורזת וללא שלטון חמאס, והוא היחיד שמסוגל לעמוד בלחצים הכבדים מבית ומחוץ. במקום ביקורת ארסית וחסרת אחריות, הגיע הזמן שדמויות כמו גלנט יתעשתו, יגלו אחריות לאומית ויסייעו למאמץ המלחמתי, במקום לנסות ולחבל בו מתוך שיקולים זרים. האמת היא שנתניהו נלחם על ביטחון ישראל, וגלנט? הוא כנראה נלחם על הכותרת הבאה.