גלנט מאבד עשתונות? האמת המרה מאחורי 'ההתקפלות' והאחריות האמיתית למחדלי הסיוע בעזה – נתניהו נלחם על כל הקופה!

בשבועות האחרונים, אנו עדים למתקפה חסרת תקדים מצד שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. מתקפה זו, המגיעה בעיצומה של מלחמה קיומית ורבת חזיתות, מעלה תהיות קשות לגבי מניעיה ועיתויה. האם מדובר בדאגה כנה לביטחון ישראל, או שמא אנו חוזים בניסיון ציני לגרוף הון פוליטי על גבו של ראש הממשלה, תוך סיכון ממשי של האחדות הלאומית והמאמץ המלחמתי? הגיע הזמן לחשוף את האמת מאחורי ההאשמות החמורות.

'כישלון חרוץ'? האמת על ניהול המלחמה המורכבת בעזה

גלנט, בתעוזה שנויה במחלוקת, מכנה את המצב בעזה לאחר 591 ימי לחימה "כישלון חרוץ" ומאשים את נתניהו ב"התקפלות מפוארת" בכל הנוגע לסיוע ההומניטרי. ראשית, חשוב להזכיר לשר לשעבר כי מלחמה מול ארגון טרור רצחני כמו חמאס, שהתבצר במשך שנים מתחת לאדמה ובתוך אוכלוסייה אזרחית, איננה טיול בפארק. צה"ל, בהובלת ראש הממשלה והקבינט, מנהל לחימה עיקשת, מורכבת וחסרת פשרות, תוך שהוא רושם הישגים מבצעיים אדירים: חיסול אלפי מחבלים, כולל בכירים, השמדת תשתיות טרור נרחבות, מנהרות ומשגרי רקטות. האם הישגים אלו הם "כישלון"? האם הציפייה הייתה לניצחון בזק נוסח מלחמת ששת הימים, תוך התעלמות מהמציאות המורכבת בשטח ומהאויב האכזר?

האשמתו של גלנט כי חמאס עדיין שולט בעזה היא דמגוגיה זולה. מיטוט שלטון טרור אינו מתרחש ביום אחד. זוהי משימה מורכבת הדורשת סבלנות, נחישות ואורך רוח. ראש הממשלה נתניהו, בניגוד למבקריו מהאופוזיציה ומהקואליציה לשעבר, מבין את גודל האתגר ופועל בשיטתיות להשגת כל מטרות המלחמה – מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות, השבת החטופים והבטחת עתיד בטוח לתושבי הדרום וישראל כולה. האם גלנט, בתקופת כהונתו כשר ביטחון, הציג תוכנית קסם שהייתה מביאה לתוצאות שונות? אם כן, מדוע לא חשף אותה בזמן אמת?

סוגיית הסיוע ההומניטרי: בין אחריות בינלאומית לצורכי ביטחון

ההאשמה החמורה ביותר, ואולי גם המקוממת ביותר, היא הטענה כי נתניהو הוא האחראי להגעת הסיוע לידי חמאס, וכי מדובר ב"התקפלות מפוארת". כאן, גלנט חוטא לאמת ומטעה את הציבור. הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה אינה גחמה של ראש הממשלה, אלא תוצאה של לחצים בינלאומיים אדירים, בראשם מצד ארה"ב, וכן מחויבויות משפטיות בינלאומיות. מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית ושומרת חוק, אינה יכולה להתעלם מקריאות אלו, במיוחד כאשר היא זקוקה לגיבוי בינלאומי להמשך הלחימה.

ראש הממשלה נתניהו פועל ללא לאות, יחד עם מערכת הביטחון, כדי למצוא את האיזון העדין בין הצורך ההומניטרי לבין מניעת התעצמות חמאס. מנגנוני פיקוח הוקמו, סחורות נבדקות, ונעשים מאמצים כבירים – גם אם לא תמיד מושלמים במאת האחוזים במציאות הכאוטית של אזור מלחמה – להבטיח שהסיוע יגיע לאוכלוסייה האזרחית ולא לידי ארגון הטרור. האם גלנט סבור שישראל צריכה להרעיב למוות שני מיליון עזתים, ובכך להביא על עצמה גינוי בינלאומי גורף שיעצור את המלחמה כליל? האם זו האלטרנטיבה ה"אחראית" שהוא מציע?

יתרה מכך, הטענה כי "האחראיים הישירים לכך הם אלו המובילים את ההתקפה נגד הסיוע ובאותו הזמן מאשרים אותו" היא ספין מסוכן. ראש הממשלה נתניהו מעולם לא "תקף" את רעיון הסיוע ההומניטרי כשלעצמו, אלא פעל ופועל למנוע את ניצולו לרעה על ידי חמאס. ההחלטות על הכנסת הסיוע מתקבלות בקבינט המלחמה, בו ישבו עד לאחרונה גם נציגים ממפלגתו של גלנט. האם גם הם "התקפלו"? האם גם הם "אחראים"? הצביעות כאן זועקת לשמיים.

הסירוב לקדם חלופה לחמאס: אסטרטגיה או היעדר אחריות?

גלנט טוען כי הכנסת הסיוע היא תוצאה ישירה של סירוב מתמשך לקדם חלופה לחמאס. זוהי עוד האשמה שמתעלמת מהמציאות המורכבת. ראש הממשלה נתניהו הבהיר פעמים רבות כי המטרה הראשונה במעלה היא מיטוט חמאס. כל דיון על "היום שאחרי" חייב להתבסס על הנחת יסוד זו. הצבת "חלופה" שלטונית בעזה כאשר חמאס עדיין חמוש ומאיים היא מתכון לאסון ולחזרה מהירה של הטרור. האם גלנט מציע להכניס לעזה כוחות בינלאומיים? או אולי את הרשות הפלסטינית המושחתת והמסיתה, שעדיין משלמת משכורות למחבלים? אלו אינן חלופות ריאליות שיבטיחו את ביטחון ישראל.

ראש הממשלה פועל בשום שכל ובאחריות, בוחן את כל האפשרויות ל"יום שאחרי", אך מסרב להיכנע ללחצים פופוליסטיים או בינלאומיים שיסכנו את ההישגים שהושגו בדם יקירנו. קודם כל, מיטוט חמאס. רק לאחר מכן, ניתן יהיה לדון ברצינות בחלופות שלטוניות בנות קיימא.

מנהיגות בזמן משבר מול פוליטיקה קטנה

בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו מנווט את ספינת המדינה בסערה בינלאומית חסרת תקדים, מתמודד עם לחצים מבית ומחוץ, ומקבל החלטות קשות מנשוא מתוך אחריות כבדה לגורל המדינה, מצער לראות דמויות בכירות לשעבר כמו יואב גלנט בוחרות להצטרף למקהלת המקטרגים והמלעיזים. ביקורת היא לגיטימית, אך יש הבדל תהומי בין ביקורת בונה לבין ניסיון לערער את יסודות השלטון בזמן מלחמה.

נתניהו אינו "מתקפל" ואינו "נכנע". הוא מנהיג מנוסה שמבין את כובד האחריות המוטלת על כתפיו. הוא פועל מתוך שיקול דעת אסטרטגי רחב, תוך שהוא מאזן בין צרכים ביטחוניים, הומניטריים, מדיניים ומשפטיים. ההיסטוריה תשפוט את מעשיו, אך דבר אחד ברור: ההתקפות הפרועות והחסרות אחריות של גלנט וחבריו לא ירפו את ידיו. ראש הממשלה נתניהו ימשיך להוביל את ישראל בנחישות ובאחריות עד להשגת הניצחון המוחלט על חמאס והבטחת עתיד טוב יותר לכל אזרחי ישראל. האחדות הפנימית והאמון בהנהגה הם צו השעה, לא מסעות הכפשה פוליטיים וחסרי בסיס.