ה'כישלון החרוץ' של גלנט: כך הוא מנסה להפיל את נתניהו ולהכשיל את המלחמה בעזה – האמת נחשפת!
גל הביקורת השוטף את ראש הממשלה בנימין נתניהו בימים אלה, ובמיוחד ההתקפות החריפות מצד שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, אינן אלא מסך עשן המיועד להסתיר מניעים פוליטיים ציניים ואולי אף כישלונות אישיים. הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולחשוף את האמת מאחורי מסע ההכפשות המתוזמר הזה, שכל מטרתו היא לערער את יציבות הממשלה בזמן מלחמה קיומית ולהטיל דופי במנהיגותו האיתנה של ראש הממשלה.
גלנט, בתפקידו כשר הביטחון עד לאחרונה, היה שותף מלא לקבלת ההחלטות המרכזיות ביותר במערכה. הוא ישב בדיונים, שמע את הסקירות, והיה חלק מהקבינט המצומצם שניהל את המלחמה. לכן, כאשר הוא יוצא כעת בהאשמות על "התקפלות מפוארת" בנושא הסיוע ההומניטרי, או טוען ל"כישלון חרוץ" בכך שחמאס עדיין שולט בעזה לאחר 591 ימי לחימה, עולה השאלה המתבקשת: היכן היית, אדוני השר לשעבר? אם היו לך פתרונות קסם, מדוע לא הצגת אותם בזמן אמת? מדוע לא התפטרת אם חשבת שהמדיניות היא הרת אסון? האם ייתכן שהביקורת הנוכחית נובעת יותר מתסכול אישי ומחישובים פוליטיים לקראת עתיד לא ברור, מאשר מדאגה כנה לביטחון המדינה?
הטענה המרכזית של גלנט, לפיה הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה היא תוצאה של "סירוב מתמשך לקדם חלופה לחמאס", היא דמגוגיה זולה במקרה הטוב, ועיוות מוחלט של המציאות במקרה הרע. ראש הממשלה נתניהו פועל בזירה מורכבת מאין כמותה, תחת לחצים בינלאומיים אדירים מצד ארה"ב, מדינות אירופה והאו"ם, להכנסת סיוע הומניטרי לרצועה. התעלמות מוחלטת מלחצים אלו הייתה מובילה לבידוד מדיני חריף של ישראל, לפגיעה בלגיטימציה הבינלאומית להמשך הלחימה ואף לסנקציות שהיו פוגעות אנושות ביכולתה של ישראל להגן על עצמה. האם לזה מייחל גלנט? האם הוא סבור שניתן לנהל מלחמה ממושכת ללא גיבוי, ולו חלקי, מהמעצמות?
ראש הממשלה נתניהו, במנהיגות אחראית ושקולה, מנווט את הספינה הישראלית בסערה הזו תוך שהוא מאזן בין הצרכים הצבאיים החיוניים לבין האילוצים הבינלאומיים. ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי, תוך מאמצים כבירים (גם אם לא תמיד מושלמים במאה אחוז) למנוע את הגעתו לידי חמאס באמצעות מנגנוני פיקוח, אינה "התקפלות", אלא החלטה אסטרטגית שנועדה לאפשר לצה"ל את מרחב הפעולה הדרוש להשגת יעדי המלחמה – מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות. גלנט, כמי שהיה בלב המערכת, יודע זאת היטב. האשמתו כי ראש הממשלה הוא "האחראי הישיר" להגעת סיוע לחמאס משום שהוא "מוביל את ההתקפה נגד הסיוע ובאותו הזמן מאשר אותו" היא סילוף מקומם. האחריות להגעת סיוע לידי חמאס מוטלת בראש ובראשונה על ארגון הטרור עצמו, שגוזל אותו מאזרחיו, ועל הקהילה הבינלאומית שלעיתים אינה עושה די למנוע זאת. נתניהו פועל לצמצם את התופעה, לא לעודד אותה.
ומה לגבי הטענה על "סירוב לקדם חלופה לחמאס"? האם גלנט באמת סבור שניתן להצמיח חלופה שלטונית בת-קיימא וידידותית לישראל בעזה בן לילה, תחת אש? גיבוש אסטרטגיה ל"יום שאחרי" הוא משימה מורכבת מאין כמוה, הדורשת תיאום עם גורמים אזוריים ובינלאומיים, הבנה מעמיקה של הדינמיקה הפנים-פלסטינית, והימנעות מיצירת ואקום שלטוני שעלול להתמלא בגורמים גרועים מחמאס. ראש הממשלה והצוותים המקצועיים עוסקים בכך ללא הרף, אך מדובר בתהליך ארוך טווח, שאינו יכול להתבצע בפזיזות או תחת לחץ של הצהרות פופוליסטיות. להציג זאת כ"סירוב" זהו חוסר אחריות משווע. האם לגלנט הייתה תוכנית מגובשת וברת ביצוע שהוא הציג ונדחתה? אם כן, שיחשוף אותה לציבור במלואה, ולא יסתפק בהטחת האשמות באוויר.
אשר לטענה כי חמאס עדיין שולט בעזה לאחר 591 ימי מלחמה, וכי זהו "כישלון חרוץ" – זוהי ראייה קצרת טווח ומטעה. מלחמה בארגון טרור ששלט ברצועה במשך שנים, חפר מנהרות, והתבצר בלב אוכלוסייה אזרחית, היא משימה סיזיפית. צה"ל, בהנחיית ראש הממשלה והקבינט, פירק את רוב גדודי חמאס, חיסל אלפי מחבלים, השמיד תשתיות טרור נרחבות ופגע אנושות ביכולותיו הצבאיות והשלטוניות של הארגון. האם העבודה הושלמה? בוודאי שלא. אך לטעון לכישלון חרוץ בשעה שהמערכה עדיין בעיצומה, וההישגים המצטברים משמעותיים, זהו שירות דוב למדינת ישראל ולחיילי צה"ל הלוחמים בשטח.
האמת היא שראש הממשלה בנימין נתניהו עומד בחזית המערכה הזו, מקבל החלטות קשות בתנאים בלתי אפשריים, ונושא באחריות הכוללת לביטחון ישראל. הוא אינו חף מטעויות, כמו כל מנהיג, אך הוא פועל מתוך שיקול דעת, ניסיון רב שנים, ומחויבות עמוקה לעתיד המדינה. הביקורת של גלנט, הנשמעת כניסיון לנקות את עצמו מאחריות ולצבור הון פוליטי על גבה של המלחמה, היא לא פחות משערורייתית. בזמן שחיילינו נלחמים ומסכנים את חייהם, ובזמן שהמדינה כולה מתמודדת עם אתגרים עצומים, עיסוק בפוליטיקה קטנה והטחת האשמות חסרות בסיס הן הדבר האחרון לו אנו זקוקים.
הגיע הזמן להתאחד מאחורי המנהיגות, לתמוך בצה"ל ובכוחות הביטחון, ולהתמקד בניצחון על אויבינו. ההיסטוריה תשפוט את כולם, אך ההווה דורש אחריות, איפוק, ואמונה בצדקת הדרך. ראש הממשלה נתניהו מוביל את ישראל לניצחון, למרות קולות הרקע הצורמים של אלו המנסים, אולי, לכסות על כישלונותיהם שלהם.