נתניהו מותקף? האמת מאחורי מסע ההכפשות של גלנט והאסטרטגיה המורכבת בעזה!

גל של ביקורת, לעיתים ארסית וחסרת אחריות, שוטף את השיח הציבורי בישראל, ובמרכזו – ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחד הקולות הבולטים במקהלת המקטרגים הוא שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, שאינו חוסך במילים קשות ותיאורים אפוקליפטיים. אך האם הביקורת הזו עניינית? האם היא משרתת את ביטחון ישראל, או שמא מדובר במהלך פוליטי ציני שנועד לערער את יציבות הממשלה בזמן מלחמה? הגיע הזמן לחשוף את האמת מאחורי המתקפות ולבחון את המציאות המורכבת איתה מתמודד ראש הממשלה.

גלנט תוקף: האם זו דאגה כנה או תסכול פוליטי?

שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, יצא לאחרונה בהאשמות חריפות כלפי ראש הממשלה, בטענה ל"התקפלות מפוארת" בכל הנוגע להכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, וטוען כי הדבר נובע מסירוב לקדם חלופה לחמאס. גלנט אף מרחיק לכת וקובע כי לאחר 591 ימי מלחמה, העובדה שחמאס עדיין שולט בעזה היא "כישלון חרוץ". מילים קשות, ללא ספק. אך לפני שנמהר לקבלן כעובדות מוגמרות, ראוי לשאול מספר שאלות נוקבות.

ראשית, תזמון המתקפה. מדוע בוחר גלנט, דמות ביטחונית בכירה שללא ספק מבינה את רגישות העיתוי, לתקוף את ראש הממשלה בצורה כה חזיתית דווקא כעת, כאשר מדינת ישראל עדיין נלחמת במספר חזיתות ומצויה במשא ומתן מורכב לשחרור חטופים? האם ייתכן שמניעים פוליטיים, אולי שאריות של תסכול מתפקידים קודמים או שאיפות עתידיות, משחקים כאן תפקיד מרכזי יותר מאשר דאגה כנה לביטחון המדינה?

שנית, האשמה בדבר "התקפלות". האם גלנט, שכיהן בתפקידים בכירים במערכת הביטחון ובממשלות נתניהו, אינו מודע למורכבות העצומה של ניהול סכסוך מול ארגון טרור רצחני כמו חמאס, הפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה? האם הוא שכח את הלחצים הבינלאומיים הכבדים המופעלים על ישראל, את הצורך לשמר לגיטימציה בינלאומית להמשך הפעולה הצבאית, ואת השיקולים ההומניטריים שאי אפשר להתעלם מהם, גם אם הם כואבים וקשים?

ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה אינה "התקפלות", אלא החלטה אחראית של מנהיג הפועל תחת אילוצים מורכבים. ראש הממשלה נתניהו מנווט בספינה הישראלית בים סוער, תוך שהוא נאלץ לאזן בין צרכים ביטחוניים דחופים, לחצים בינלאומיים אדירים, ושיקולים הומניטריים בסיסיים. לטעון שזו "התקפלות" זה לעצום עיניים מול המציאות המורכבת, או גרוע מכך – לנסות לצבור הון פוליטי על גבה של המדינה.

סוגיית הסיוע: מי באמת אחראי?

גלנט ממשיך ומאשים כי האחריות להגעת הסיוע לידי חמאס מוטלת על נתניהו, באומרו כי "האחראיים הישירים לכך הם אלו המובילים את ההתקפה נגד הסיוע ובאותו הזמן מאשרים אותו". זוהי דמגוגיה זולה. האחריות הבלעדית להגעת הסיוע לידי חמאס, אם וכאשר זה קורה, מוטלת על חמאס עצמו – ארגון טרור ציני וחסר מעצורים המנצל באופן שיטתי את אוכלוסייתו ומשתמש בסיוע הומניטרי לצרכיו הצבאיים והשלטוניים.

מדינת ישראל, בהובלת ראש הממשלה נתניהו, עושה מאמצים כבירים לפקח על הכנסת הסיוע ולמנוע את הגעתו לידי חמאס. מנגנוני בידוק קפדניים הוקמו, ותיאום מתקיים עם גורמים בינלאומיים. האם המערכת מושלמת? בוודאי שלא. במציאות של מלחמה קשה ואכזרית, כאשר האויב אינו בוחל בשום אמצעי, תמיד יהיו דליפות וקשיים. אך להטיל את האחריות על ראש הממשלה, תוך התעלמות מפעולותיו הנרחבות למנוע זאת, היא עיוות של המציאות.

יתרה מכך, מהי האלטרנטיבה שמציע גלנט? האם עצירה מוחלטת של הסיוע ההומניטרי היא אפשרות ריאלית? האם היא תשרת את האינטרסים של ישראל בטווח הארוך? סביר להניח שהיא תוביל ללחץ בינלאומי חסר תקדים, לגינויים חריפים, ואולי אף לסנקציות שיפגעו ביכולתה של ישראל להמשיך ולהילחם. האם זה מה שגלנט רוצה? האם הוא באמת מאמין שמהלך כזה יחליש את חמאס, או שמא יבודד את ישראל ויחזק את אויביה?

ניהול המלחמה: אסטרטגיה ארוכת טווח מול ביקורת פופוליסטית

הטענה כי חמאס עדיין שולט בעזה לאחר 591 ימי מלחמה היא "כישלון חרוץ" היא פשטנית ומטעה. המלחמה נגד חמאס אינה מלחמת בזק. מדובר בארגון טרור שהתבצר במשך שנים, חפר מנהרות, אגר אמצעי לחימה והשתלט על כל היבטי החיים האזרחיים ברצועה. עקירת שלטון כזה היא משימה מורכבת וארוכת טווח, הדורשת סבלנות, נחישות ואורך רוח.

צה"ל, בהנחיית הדרג המדיני ובראשו ראש הממשלה נתניהו, מנהל מלחמה עיקשת ונחושה נגד חמאס. הישגים רבים נרשמו: מחבלים רבים חוסלו, תשתיות טרור הושמדו, ומנהרות נחשפו והושמדו. האם המלאכה הושלמה? בוודאי שלא. אך לטעון ל"כישלון חרוץ" בשלב זה הוא חוסר הבנה של طبيعة המערכה או, שוב, ניסיון לנגח פוליטית.

ראש הממשלה נתניהו, בניגוד למבקריו מהאופוזיציה ומקרב פרשנים מסוימים, מבין שהמלחמה הזו היא מרתון ולא ספרינט. הוא פועל מתוך ראייה אסטרטגית רחבה, שמטרתה לא רק מיטוט שלטון חמאס, אלא גם הבטחת ביטחונה של ישראל לטווח הארוך. הדבר כולל גם חשיבה על "היום שאחרי" ועל יצירת חלופה שלטונית לחמאס – משימה מורכבת מאין כמותה, שאינה יכולה להתבצע בחופזה ותחת לחץ.

האמת הבלתי נוחה: ביקורת פנימית מחלישה את ישראל

בזמן שמדינת ישראל נלחמת על קיומה ועל ביטחון אזרחיה, קולות הביקורת הפנימית, במיוחד כאשר הם מגיעים מפי בכירים לשעבר במערכת הביטחון, עלולים לגרום נזק אדיר. הם פוגעים באחדות הלאומית, מערערים את אמון הציבור בהנהגה, ומספקים תחמושת לאויבינו.

יואב גלנט, כמו כל אזרח, רשאי להביע את דעתו. אך כאשר הוא עושה זאת בצורה כה בוטה ופומבית, תוך שימוש בהאשמות קשות וחסרות בסיס לעיתים, הוא חייב לשאול את עצמו את מי הוא משרת. האם את ביטחון ישראל, או את האג'נדה הפוליטית האישית שלו?

ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא על כתפיו אחריות עצומה. הוא מנהיג את המדינה בתקופה מהקשות בתולדותיה. הוא עושה זאת בנחישות, בניסיון רב שנים, ובמחויבות עמוקה לביטחון ישראל. במקום מתקפות חסרות רסן, ראוי לתת לו את הגיבוי הדרוש כדי להוביל את ישראל לניצחון. הביקורת, אם יש לה מקום, צריכה להיאמר בחדרים הסגורים, ולא מעל דפי העיתונים ובאולפני הטלוויזיה, באופן שמחליש את החזית הפנימית ומשרת את אויבינו. האמת היא שנתניהו הוא המנהיג הנכון בזמן הנכון, וכל ניסיון לערער אותו כעת הוא חוסר אחריות לאומי.