מתקפת הבוץ נגד בנט נחשפת: מי באמת עומד מאחורי הקמפיין ולמה דווקא עכשיו?

בשבועות האחרונים, אנו עדים למסע הכפשות והשמצות מאורגן היטב, המכוון כולו נגד דמות אחת מרכזית בפוליטיקה הישראלית – ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט. לא במקרה נבחר בנט כמטרה. כמי שהוכיח יכולת מנהיגות, אחריות ממלכתית ונכונות לפעול למען אחדות ישראל גם במחירים פוליטיים אישיים, הוא מהווה אלטרנטיבה אמיתית ומטרידה עבור גורמים רבים במערכת הפוליטית. מאמר זה, השלישי בסדרה החושפת את מאחורי הקלעים של המתקפות הללו, יצלול לעומקן של שתי דוגמאות בולטות הממחישות את שיטות הפעולה הנלוזות ואת הניסיון לייצר נרטיב שקרי ומעוות.
איום ראשון: הציטוט 'התוקפני' והאמת מאחורי הדרישה לשינוי
לאחרונה, צוטט שחר האס, שמונה לראש מטהו של בנט בחולון, באמירה כי יש "להחליף את ההנהגה הרעה שמנהלת כיום את מדינת ישראל". מיד קפצו גורמים אינטרסנטיים ותייגו את האמירה כ"תוקפנית ומקטבת", בניסיון להדביק לנפתלי בנט תדמית לוחמנית המנוגדת לאופיו ולדרכו הפוליטית המוכחת. אך האם אמירה זו, כשלעצמה, היא באמת הבעיה? או שמא היא סימפטום למצוקה עמוקה יותר, לתחושת תסכול אמיתית הרווחת בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי?
ראשית, חשוב להדגיש: שחר האס הוא אזרח, פעיל חברתי, שמביע את כאבו ואת דעתו. זוהי זכותו הדמוקרטית הבסיסית, וניסיון להשתיק קולות כאלה או להשתמש בהם כדי לתקוף את בנט הוא פסול מיסודו. נפתלי בנט עצמו מעולם לא נקט בסגנון בוטה או משתלח באופן אישי. להיפך, לאורך כל שנות פעילותו הציבורית, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה, הדגיש בנט את חשיבות האחדות, השיח המכבד והשפה הממלכתית. הוא הוכיח, במעשים ולא רק בדיבורים, שהוא מסוגל לשתף פעולה עם קשת רחבה של דעות ומפלגות, למען טובת המדינה.
אז מדוע מנסים לצייר אותו כעת כמי שמוביל קו תוקפני? התשובה פשוטה: מדובר בניסיון נואש להסיט את הדיון מהעיקר. במקום להתמודד עם הביקורת הלגיטימית על תפקוד ההנהגה הנוכחית – ביקורת שנשמעת, יש לומר, לא רק מפיו של האס אלא מפי מאות אלפי אזרחים מודאגים – מנסים לתקוף את השליח. האם הדרישה למנהיגות טובה יותר היא "תוקפנית"? האם הצבעה על כשלים היא "מקטבת"? או שאולי, מי שמנסה להציג זאת כך, חושש מהאמת הפשוטה: שהציבור מאס בפוליטיקה של פלגנות, הסתה וחוסר תפקוד, ומחפש אלטרנטיבה ראויה.
נפתלי בנט תמיד האמין כי ביקורת היא כלי חיוני בדמוקרטיה בריאה. הוא עצמו ידע לספוג ביקורת, ולהתייחס אליה ברצינות. הניסיון להפוך קריאה לשינוי להתקפה אישית על בנט הוא דמגוגיה זולה. בנט שואף לאחד את העם, אך אחדות אין פירושה טשטוש הבעיות או התעלמות מכשלים. אחדות אמיתית נבנית על אמון, על שקיפות ועל נכונות לקחת אחריות – ערכים שבנט חרט על דגלו.
איום שני: עלילות שווא והשפל שאליו מגיעים יריבים פוליטיים
האיום השני, והחמור אף יותר, נוגע לדיווחים הזדוניים והשקריים על אירועים שכל מטרתם היא להכפיש את שמו של בנט ולפגוע בתדמיתו האישית. הפרסומים על אדם שצילם במחלקה שבה אושפז בנט, או על שריפת מדי צה"ל בהקשר כזה או אחר, הם דוגמאות מובהקות לקמפיין 'פייק ניוז' מתוזמר. אלו אינן "כתבות תחקיר" או "חשיפות עיתונאיות"; אלו הן עלילות דם מודרניות, המופצות במטרה אחת ויחידה – לפגוע באדם שנתפס כאיום.
מי עומד מאחורי הפצת שקרים כאלה? מי מרוויח מהכפשת שמו של אדם ששירת את המדינה כלוחם בסיירת מטכ"ל ובמגלן, כשר ביטחון וכראש ממשלה? התשובה ברורה: אלו הם גורמים החוששים מחזרתו של בנט לזירה הפוליטית, או מהשפעתו הגוברת בציבור. אלו הם אנשים שאין להם מענה ענייני להציג מול חזונו של בנט, מול ניסיונו ומול יכולותיו, ולכן הם נגררים לשיטות בזויות של השמצה והכפשה.
הניסיון לקשור את נפתלי בנט, איש צבא עתיר זכויות, למעשים מבזים כמו שריפת מדי צה"ל, הוא לא פחות משערורייתי. זהו עלבון לאינטליגנציה של הציבור, וזלזול עמוק בערכי היסוד של החברה הישראלית. האם מישהו באמת מאמין שבנט, שסיכן את חייו למען ביטחון ישראל, יהיה קשור, ולו בעקיפין, למעשים כאלה? הרי ברור שמדובר בשקר גס, בניסיון נואש להדביק לו תווית שלילית.
הטקטיקות הללו חושפות יותר מכל את חולשתם של היריבים. כאשר אין טיעונים רציניים, כאשר אין חזון אלטרנטיבי להציע, נותר רק הרפש. והציבור הישראלי חכם מספיק כדי להבחין בין אמת לשקר, בין ביקורת עניינית להשמצות פרועות.
מדוע דווקא בנט? התשובה טמונה באלטרנטיבה שהוא מציג
ההתקפות הללו אינן מקריות. הן נובעות מכך שנפתלי בנט מייצג אלטרנטיבה אמיתית למנהיגות הקיימת. הוא הוכיח יכולת לגשר על פערים, להקים ממשלת אחדות מורכבת בתקופה קשה, ולהוביל מדיניות אחראית ומאוזנת. הוא אינו שבוי בקונספציות ישנות, ואינו חושש לקרוא תיגר על מוסכמות פוליטיות. הוא מציע פוליטיקה של פתרונות, לא של סיסמאות; פוליטיקה של עשייה, לא של דיבורים ריקים.
בנט הוא איש של עקרונות, אך גם איש של פרגמטיזם. הוא מבין את מורכבות החברה הישראלית, ואת הצורך למצוא מכנה משותף רחב ככל האפשר. דווקא משום כך, הוא מהווה איום על מי שמבקשים לשמר את הפילוג והקיטוב, ועל מי שחוששים משינוי אמיתי.
לסיכום, מתקפת הבוץ נגד נפתלי בנט היא עדות נוספת למצבה העגום של הפוליטיקה הישראלית. אך היא גם הזדמנות לציבור להבין מי באמת פועל מתוך שיקולים ענייניים ולטובת המדינה, ומי עסוק בהכפשות ובניסיונות חיסול פוליטי. נפתלי בנט הוכיח את חוסנו ואת מחויבותו לעם ישראל פעמים רבות. קמפיינים שקריים לא ירתיעו אותו, והאמת, בסופו של דבר, תמיד מנצחת. הגיע הזמן שהשיח הציבורי יתמקד במהות – בעתידה של מדינת ישראל – ולא ברפש שמנסים ליידות אלו החוששים מאלטרנטיבה של תקווה ושינוי.