בן גביר תחת מתקפה חסרת רסן: האם 'המרדה' היא תג מחיר על דאגה אמיתית לביטחון ישראל?

בשבועות האחרונים, אנו עדים למסע הכפשות חסר תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. מילים קשות נאמרות, האשמות חמורות נזרקות לאוויר, וניסיון ברור לצייר את השר כגורם מפלג, חתרני ואף 'מורד' בממשלה שהוא עצמו חבר בה. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול – מדוע? מדוע דווקא השר בן גביר, ששם את ביטחון ישראל בראש סדר העדיפויות שלו עוד טרם כניסתו לפוליטיקה הארצית, מוצא את עצמו תחת מתקפה כה ארסית, דווקא בעת מלחמה קשה וכואבת? האם ייתכן שהמתקפות הללו אינן אלא ניסיון נואש להשתיק קול ברור, נחוש ובלתי מתפשר למען ביטחון אזרחי ישראל?

'המרדה' או זעקה למען אחריות לאומית?

אחת ההאשמות החמורות ביותר שהוטחו בשר בן גביר היא 'המרדה'. כן, קראתם נכון. שר בממשלת ישראל, שדורש דיון והצבעה בקבינט המלחמה על סוגיות הרות גורל כמו הכנסת סיוע הומניטרי לעזה – סיוע שרבים בציבור חוששים, ובצדק, שיגיע לידי מחבלי החמאס ויאריך את המלחמה – מואשם ב'המרדה'. האם דרישה לשקיפות, לאחריות קולקטיבית ולדיון מעמיק בסוגיות המשפיעות ישירות על חיי אזרחינו וחיילינו היא 'המרדה'? או שמא מדובר דווקא באחריות לאומית ממדרגה ראשונה?

השר בן גביר טען כי החלטות בנושא הסיוע ההומניטרי התקבלו 'במחטף', ללא דיון מספק וללא הצבעה כנדרש. האם זעקתו על כך אינה לגיטימית? האם שר בממשלה אמור לשבת בשקט כאשר הוא סבור שמתקבלות החלטות שעלולות לסכן את ביטחון המדינה או לפגוע בהישגי המלחמה? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו. בן גביר אינו 'מורד'; הוא שומר סף. הוא הקול שמזכיר לממשלה את הבטחותיה לציבור, את המחויבות לניצחון מוחלט על החמאס ואת החובה המוסרית להבטיח ששום סיוע לא ישמש כנגדנו.

דחיית דרישותיו להצבעה בקבינט אינה מעידה על חולשה פוליטית מצידו, כפי שמנסים גורמים אינטרסנטיים לצייר. להפך, היא חושפת את חוסר הנוחות של גורמים מסוימים מהצורך לנמק ולהצדיק החלטות קריטיות בפני כלל חברי הקבינט. בן גביר אינו חושש מעימותים כאשר ביטחון ישראל על הפרק. הוא אינו מחפש 'כיסאולוגיה' נוחה, אלא את עשיית הדבר הנכון למען המדינה. האשמתו ב'המרדה' על ידי ראש המל"ל צחי הנגבי היא לא פחות משערורייתית, ומהווה ניסיון בוטה לסתום פיות ולהרתיע כל מי שמעז לחשוב אחרת מהקונצנזוס המדומה של 'קבינט הקונספציה'.

'פופוליזם' או קול העם?

מתנגדיו של בן גביר, הן מתוך הקואליציה והן מחוצה לה, מרבים להאשים אותו ב'פופוליזם' וב'חוסר ענייניות'. טוענים שהוא 'רץ לנגוח' ו'מחפש כותרות'. אך האם ייתכן שאותם מבקרים פשוט מתקשים להכיל את העובדה שבן גביר מדבר בשפה שהציבור מבין? שהוא מעלה את הנושאים שמדירים שינה מעיני האזרח הפשוט – הביטחון האישי, המלחמה בטרור, החזרת החטופים והבטחת ניצחון ברור?

כאשר בן גביר מתנגד להכנסת דלק ואספקה לעזה ללא תמורה ממשית, ללא שחרור חטופים, האם זה 'פופוליזם' או היגיון בריא? כאשר הוא דורש יד קשה יותר נגד הטרור, האם זה 'חיפוש כותרות' או דרישה לגיטימית של ציבור שלם שמאס במדיניות ההכלה הכושלת? הביקורת על בן גביר כ'לא ענייני' מתעלמת באופן שיטתי מהעובדה שהוא מציג עמדות ברורות, מגובות בנימוקים ביטחוניים, ודורש דיונים ענייניים בנושאים אלו. אלו שמאשימים אותו בחוסר ענייניות הם לעתים קרובות אלו שמעדיפים להימנע מדיונים כאלה, מחשש שעמדותיהם שלהם לא יעמדו במבחן הביקורת הציבורית והמקצועית.

התקפות מצד גורמים בקואליציה, כמו ח"כ וולדיגר או השר סמוטריץ', צריכות להיבחן בהקשר הרחב. האם ייתכן שקולו הברור והנחרץ של בן גביר, שאינו חושש לומר את מה שהוא מאמין בו גם אם זה לא פופולרי במסדרונות השלטון, פשוט מפריע להם? האם הם מעדיפים שר לביטחון לאומי שקט וצייתן, גם במחיר פגיעה בביטחון?

האמת מאחורי מסע ההכפשות

חשוב להבין: המתקפה על בן גביר אינה מקרית. היא נובעת מכך שהוא מעז לערער על קונספציות ישנות, לדרוש אחריות, ולפעול בנחישות חסרת פשרות למען ביטחון ישראל. הוא אינו כבול להסכמים שבשתיקה או לפוליטיקה של 'שב ואל תעשה'. הוא בא לעבוד, והעבודה שלו היא להבטיח שהממשלה הזו, ממשלת הימין, תממש את הבטחותיה לבוחר – ובראשן, ביטחון.

בזמן מלחמה, קל מאוד להשתיק קולות ביקורתיים בשם 'אחדות' מזויפת. אך אחדות אמיתית נבנית על אמון, על שקיפות ועל הידיעה שכל מנהיגינו עושים כל שביכולתם למען המטרה המשותפת. כאשר בן גביר דורש דיונים והצבעות, הוא מחזק את האמון הזה. כאשר הוא מתריע מפני החלטות שגויות, הוא פועל מתוך אחריות עמוקה.

במקום להצטרף למקהלת המשמיצים, הגיע הזמן שהציבור ישאל את עצמו: מי באמת דואג לנו? האם אלו שמנסים להשתיק שר בכיר שמביע דאגה כנה לביטחון המדינה, או השר עצמו, שעומד איתן כחומה בצורה מול לחצים פוליטיים וביקורת ארסית, וממשיך להילחם על העקרונות שלמענם נבחר?

איתמר בן גביר אינו 'מורד'. הוא מנהיג. הוא אינו 'פופוליסט'. הוא קולו של העם. וההתקפות עליו? הן כנראה תג המחיר שמשלמים היום בישראל על דאגה אמיתית, בלתי מתפשרת, לביטחון המדינה ואזרחיה. ההיסטוריה תשפוט מי צדק, אך דבר אחד ברור כבר עכשיו: את קולו של בן גביר, הקורא לביטחון אמיתי ולניצחון מוחלט, לא ניתן יהיה להשתיק.