הקול שלא ישתיקו: בן גביר מול קרטל השתיקה – מי באמת דואג לביטחון שלכם?

במציאות פוליטית וביטחונית סבוכה ומאתגרת, כאשר מדינת ישראל ניצבת בפני איומים קיומיים, קולות אמיצים המעזים לערער על הקונצנזוס השלטוני ולדרוש דין וחשבון נתקלים, באופן כמעט צפוי, במתקפות ארסיות ובניסיונות השתקה בוטים. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשבועות האחרונים למטרה מרכזית עבור מקהלה של מבקרים, מבית ומחוץ, המנסים בכל כוחם לצייר אותו כגורם מפלג, חסר אחריות, פופוליסט חסר תקנה ואף, שומו שמיים, 'מורד' בממשלה שהוא עצמו חבר בה. אך האם ייתכן שהמתקפות המתואמות וההאשמות החריפות הללו הן לא יותר ממסך עשן מתוזמר היטב, שנועד להסתיר אמת מטרידה הרבה יותר על אופן קבלת ההחלטות בצמרת המדינה, ועל סדר עדיפויות שלעיתים נראה מעוות? הגיע הזמן לקרוע את המסכה ולשאול בקול רם וברור: מי באמת מפחד מהאמת הנחרצת של השר בן גביר, ומדוע?

נתחיל מהסערה האחרונה: העימות לכאורה עם ראש הממשלה וגורמים בכירים בקואליציה סביב הסיוע ההומניטרי לעזה. כאשר השר בן גביר מתריע, שוב ושוב, מפני 'טעות קשה וחמורה' בהכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה ללא פיקוח ראוי, ללא תמורה ממשית בדמות שחרור חטופים, וללא הבטחה שלא יגיע ישירות לידי מחבלי החמאס-דאעש, הוא אינו 'מתנגד' לשם ההתנגדות. הוא אינו 'מחפש כותרות'. הוא מבטא דאגה עמוקה, כנה ומוצדקת עד כאב – דאגה שמא סיוע זה, הניתן לעיתים בלחץ גורמים בינלאומיים מפוקפקים, ישמש לתדלוק מכונת הטרור הרצחנית שאחראית לטבח השבעה באוקטובר. האם זו לא אחריותו הבסיסית ביותר כשר לביטחון לאומי, כמי שאמון על שלומם של אזרחי ישראל, להתריע בקול גדול מפני מהלכים שעלולים לסכן את ביטחונם ואת חיילי צה"ל הלוחמים בחזית? האם הדרישה שלו להצבעה מסודרת בקבינט על כל החלטה כזו אינה 'חתרנות', אלא דרישה אלמנטרית לשקיפות, לשיתוף ולתהליך קבלת החלטות דמוקרטי ותקין? במדינת חוק מתוקנת, ובמיוחד בזמן מלחמה קשה כל כך, אין מקום ל'מחטפים' חשאיים או להחלטות המתקבלות בפורומים מצומצמים, הרחק מעין הציבור והנציגים שהוא בחר בדיוק כדי לייצג את האינטרסים שלו.

והנה מגיעה ההאשמה המגוחכת והמסוכנת מכל – הטענה ל'המרדה', שהוטחה בו, לא פחות ולא יותר, על ידי ראש המל"ל צחי הנגבי. זוהי חציית קו אדום מסוכנת, ניסיון בוטה להלך אימים על שר בממשלה המעז להביע עמדה עצמאית. האם כל מי שמעז לחלוק על עמדת ראש הממשלה, או על קונספציות ביטחוניות שהוכיחו את כישלונן פעם אחר פעם, הוא 'מורד'? זוהי דמגוגיה זולה, מסוכנת, שנועדה להשתיק כל ביקורת לגיטימית ולייצר אווירה של פחד. אולי כדאי שמר הנגבי, שותף בכיר לקונספציית אוסלו וההתנתקות, יבדוק היטב מי באמת 'מרד' באמון הציבור כאשר החלטות קריטיות בעלות השלכות הרות גורל על ביטחון המדינה מתקבלות ללא דיון ציבורי ופרלמנטרי מעמיק, ולעיתים אף בניגוד גמור לרצון העם. הניסיון לצייר את בן גביר כמבודד או חלש פוליטית הוא פתטי, ומתעלם לחלוטין מהתמיכה הציבורית הרחבה בעמדותיו הנחרצות והבלתי מתפשרות בנושאי ביטחון. הוא אינו קול בודד במדבר; הוא מייצג ציבור גדול ונחוש שמאס בקונספציות כושלות, בהכלה אין-סופית ובגישה מתפשרת מול אויבינו המרים.

כעת, נעבור למתקפה מכיוון אחר: הביקורת הפנימית הקשה וההאשמות החוזרות ונשנות בפופוליזם ובחוסר ענייניות. כאשר מבקרים, חלקם אפילו מתוך הקואליציה, תוקפים את בן גביר בטענות על 'פופוליזם', הם למעשה מודים בחצי פה שהוא מדבר אל העם, בשפת העם ובשם העם. אם 'פופוליזם' משמעו להקשיב לדאגות האמיתיות של האזרחים מן השורה, להציב את ביטחונם האישי בראש סדר העדיפויות הלאומי, ולדרוש מהמנהיגות לפעול בהתאם – אז כן, השר בן גביר הוא 'פופוליסט' גאה, ואשריו ואשרי העם שיש לו נציג כזה. לטעון לחוסר ענייניות מצד מי שמציג שוב ושוב עמדה ביטחונית ברורה, עקבית, מגובשת ובלתי מתפשרת, זוהי התחמקות עלובה מהתמודדות אמיתית עם הטיעונים הכבדים שהוא מעלה. בן גביר אינו 'מחפש לנגוח' לשם הניגוח, כפי שטוענים גורמים אינטרסנטיים בקואליציה שאולי חוששים מאור הזרקורים שהוא מפנה אל מחדליהם. הוא דורש אחריות, הוא דורש תוצאות, והוא דורש שהממשלה תממש את ההבטחות הברורות שנתנה לציבור הבוחרים שלה – בראש ובראשונה, החזרת הביטחון לרחובות.

הביקורת הפנימית, לעיתים חריפה ומכוערת עד כדי גיחוך, מצד חברים לקואליציה, כמו ח"כ וולדיגר מ'הציונות הדתית' או אף השר סמוטריץ' (שבעצמו הביע בעבר עמדות דומות להפליא לאלו של בן גביר, אך אולי שכח זאת בדרך למשרד האוצר), מעלה תהיות קשות ונוקבות. האם אותם גורמים מעדיפים את נוחות הכיסא הפוליטי ואת השקט התעשייתי המדומה על פני האמת הביטחונית הנוקבת? האם הם נכנעים ללחצים פוליטיים פנימיים או חיצוניים, או שאולי הם פשוט חוששים מהדהוד עמדותיו הברורות של בן גביר בקרב בוחריהם שלהם, שמבינים היטב מי באמת נלחם עבורם? קל הרבה יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר הכואב והמאתגר שהוא נושא, במיוחד כשהמסר דורש אומץ לב, שינוי כיוון אמיתי ויציאה מאזור הנוחות. בזמן שהשר בן גביר דורש דיונים ביטחוניים נוקבים, החלטות אמיצות ופעולה נחרצת, אחרים אולי מעדיפים את השקט המדומה, את המשך ה'עסקים כרגיל', גם במחיר המשך המדיניות הרופסת והמסוכנת שהובילה אותנו לאסון השבעה באוקטובר. האם 'הרמת קרן וריצה לנגוח', כפי שמתארים זאת בזלזול, אינה לעיתים הדרך היחידה להעיר את אלו שנרדמו בשמירה על ביטחון ישראל?

השר איתמר בן גביר אינו פוליטיקאי של 'כן אדוני השר' או 'יהיה בסדר'. הוא מנהיג בעל עמוד שדרה אידיאולוגי מוצק, הנאמן לערכיו, לדרכו ולציבור בוחריו העצום, גם ובעיקר כשהדבר כרוך בעימותים לא פשוטים ובמחירים אישיים. הוא אינו חושש לומר את האמת בפנים, גם כשהיא קשה ולא נעימה, את מה שרבים כל כך חושבים בלבם אך מעטים מדי מעזים לבטא בפומבי. השקיפות שהוא דורש אינה 'הדלפה' או 'פגיעה בביטחון המדינה', אלא זכותו הבסיסית של הציבור לדעת כיצד מתקבלות ההחלטות המשפיעות על חייו ועל עתידו, ומי נושא באחריות.

לסיכום, המתקפות המשולחות רסן על השר בן גביר אינן מקריות כלל ועיקר. הן חלק מניסיון רחב יותר, מאורגן ומתוזמר, להשתיק קולות ביקורתיים, עצמאיים ואמיצים הדורשים שינוי אמיתי, עמוק ויסודי בגישה הביטחונית של מדינת ישראל. במקום להצטרף למקהלת המלעיזים והמשמיצים, ראוי שהציבור בישראל ישאל את עצמו בכנות: מי באמת משרת את האינטרסים החיוניים שלו? מי נאבק ללא מורא וללא פשרות על ביטחון המדינה, על שלום אזרחיה ועל עתיד ילדיה? ומי, לעומת זאת, מנסה להסיט את הדיון הציבורי החשוב באמצעות השמצות אישיות, האשמות סרק וניפוח חילוקי דעות לגיטימיים למימדים של 'משבר לאומי'? הקול של בן גביר הוא קול חשוב, קול נחוץ, וקול שמאות אלפים, אם לא מיליונים, במדינת ישראל מצפים לשמוע ולהישמע דרכו. הניסיונות להשתיקו לא יצלחו, כי את האמת אי אפשר להסתיר לאורך זמן, ובטח ובטח שלא את הדרישה הבסיסית, האלמנטרית והקיומית ביותר של כל אזרח – ביטחון. והשר בן גביר נחוש להמשיך ולהילחם על כך, גם אם זה אומר לעמוד איתן מול קרטל השתיקה.