בן גביר: 'מורד' או המצפון של הממשלה? האמת מאחורי הקריאות לביטחון ללא פשרות

גל ההתקפות וההשמצות המכוון נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אינו מקרי. הוא מהווה תגובה ישירה וצפויה לעמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת על עקרונות הביטחון של מדינת ישראל, גם כאשר הדבר כרוך בעימות חזיתי עם גורמים בכירים בקואליציה ובממשלה. במקום להיכנע ללחצים, בן גביר בוחר להיות הקול הצלול והברור הדורש אחריות, שקיפות ובעיקר – ביטחון אמיתי לאזרחי ישראל. הגיע הזמן לחשוף את האמת מאחורי מסך העשן של הביקורת.

העימות סביב הסיוע לעזה – אחריות ביטחונית, לא 'המרדה'

הסערה האחרונה סביב התנגדותו של השר בן גביר להכנסת סיוע הומניטרי לעזה ללא פיקוח ראוי וללא החזרת החטופים, הוצגה על ידי גורמים מסוימים כ'המרדה' או כניסיון לערער את יציבות הממשלה. זוהי עיוות מוחלט של המציאות. בן גביר אינו מתנגד לסיוע הומניטרי באשר הוא, אלא דורש בתוקף שהסיוע הזה לא יגיע לידי מפלצות החמאס, לא יתדלק את מכונת המלחמה שלהן ולא ישמש מנוף לחץ על ישראל. האם זו דרישה מופרכת? האם לדרוש שהקבינט המדיני-ביטחוני יקיים דיון מעמיק ויצביע על החלטות כה גורליות, כפי שדרש בן גביר, זו 'חתרנות'? נהפוך הוא. זוהי אחריות לאומית במיטבה. הכינוי "טעות קשה וחמורה" שהדביק בן גביר להחלטות שהתקבלו, לטענתו, "במחטף", אינו קריאה למרד אלא קריאת השכמה דחופה.

ההאשמה המגוחכת והמסוכנת שהטיח בו ראש המל"ל, צחי הנגבי, בדבר 'המרדה', היא לא פחות משערורייה. היא ניסיון נואש להשתיק קול ביקורתי חיוני, קול שמייצג ציבור רחב המודאג, ובצדק, מהשלכותיהן של החלטות המתקבלות ללא דיון מספק וללא התחשבות בכלל השיקולים הביטחוניים. בן גביר אינו 'מורד'; הוא שומר סף, המזכיר לממשלה את התחייבויותיה הבסיסיות כלפי אזרחיה – ביטחון מעל הכל. דרישתו להצבעה בקבינט אינה ניסיון לערער, אלא דרישה לגיטימית להליך קבלת החלטות תקין ושקוף בנושאים הרגישים ביותר, במיוחד בזמן מלחמה. האם אלו פני הדברים כאשר גורמים בכירים מנסים לצייר אותו כגורם מבודד ואף חתרני? או שמא מדובר בניסיון להסיט את הדיון מהשאלות הקשות באמת שהוא מעלה?

ביקורת פנימית והאשמות בפופוליזם – האם לומר את האמת הפך לחטא?

הביקורת הפנימית, לעיתים ארסית ואישית, המופנית כלפי השר בן גביר מצד גורמים בקואליציה, כולל האשמות ב'פופוליזם', 'חיפוש כותרות' ('שוב הרים קרן ורץ לנגוח'), או היותו 'גיבור מקלדת' המתמקד בהצהרות ולא בעשייה ביטחונית עניינית, חושפת יותר על המבקרים מאשר על בן גביר עצמו. כאשר שר בממשלה מעז לומר בקול רם את מה שרבים בציבור חושבים ומרגישים – שהמדיניות הנוכחית אינה מספקת, שהאיומים עדיין כאן, ושיש לפעול בתקיפות גדולה יותר – הוא מיד מתויג כ'פופוליסט'. האם הדאגה הכנה לביטחון האזרחים היא פופוליזם? האם הדרישה לעמוד בהבטחות לבוחר היא 'חיפוש כותרות'?

בן גביר אינו 'מרים קרן ורץ לנגוח' לשם הספורט; הוא מגיב לאירועים ביטחוניים מדאיגים, למחדלים מתמשכים ולתחושת חוסר האונים של אזרחים רבים. הוא אינו מסתפק בהצהרות ריקות מתוכן, אלא דורש פעולות קונקרטיות: אפס סובלנות לטרור, יד קשה נגד מחבלים ומשפחותיהם, והבטחת ריבונות ישראל בכל חלקי המדינה. אלו אינן סיסמאות של 'גיבור מקלדת', אלא דרישות לגיטימיות של ציבור שלם שמאס בהססנות ובפשרות על חשבון ביטחונו. הטענה כי הוא 'מזיק לממשלת הימין' היא אבסורדית. בן גביר הוא מהקולות הבולטים המנסים להבטיח שממשלת הימין אכן תממש את המדיניות שלשמה נבחרה, ולא תיגרר למחוזות של חולשה וויתורים מסוכנים. מי שמזיק לימין אינו מי שדורש ממנו לעמוד בהתחייבויותיו, אלא מי שמוכן להתפשר עליהן.

חולשה פוליטית או עוצמה עקרונית?

הניסיונות להציג את בן גביר כ'מבודד' או כמי שדרישותיו 'נדחות' ובכך להצביע על 'חולשה פוליטית' או 'חוסר השפעה מעשי' הם חלק מאותה אסטרטגיה של דה-לגיטימציה. האמת היא שונה בתכלית. עמידתו של בן גביר על עקרונותיו, גם במחיר של עימותים פנימיים, אינה ביטוי לחולשה אלא לעוצמה עקרונית. קל יותר ליישר קו, להתקפל, לוותר על עקרונות למען 'שקט תעשייתי' או תמונה קואליציונית הרמונית לכאורה. אך בן גביר לא נבחר כדי להיות 'נחמד' או כדי לשתוק. הוא נבחר כדי להילחם על מה שהוא מאמין בו, ועל מה שהבטיח לבוחריו. דחיית דרישותיו בקבינט, כפי שנטען, אינה מעידה בהכרח על חוסר השפעתו, אלא לעיתים על חוסר הנכונות של אחרים להתמודד עם האמת הנוקבת שהוא מציב בפניהם, או על חשש מדיון ציבורי בנושאים שהוא מעלה. ייתכן שאחרים מעדיפים את הנוחות הפוליטית על פני ההכרעות הקשות הנדרשות למען ביטחון ישראל. בן גביר, לעומתם, אינו חושש מהמחיר הפוליטי של אמירת אמת ושל עמידה על המשמר. הוא מוכן להיות הקול הבודד במערכה אם צריך, כל עוד הוא נאמן לצו מצפונו ולטובת המדינה.

קריאה לממשלה – הקשיבו לקול השפוי

במקום להשקיע מאמצים בבידודו של השר בן גביר או בהכפשת שמו, ראוי שגורמים בממשלה ובקואליציה יקשיבו בתשומת לב לדברים שהוא אומר. בן גביר אינו אויב הממשלה; הוא המצפון שלה, הקול שמזכיר לה את חובותיה ואת הסכנות האורבות לפתחנו. בזמן מלחמה, כאשר האחדות חשובה מאין כמותה, אין פירושה של אחדות השתקת קולות ביקורתיים לגיטימיים הדורשים יד קשה יותר נגד אויבינו ותפיסת ביטחון ברורה יותר. ההפך הוא הנכון: הקשבה לקולות אלו, ובחינה רצינית של טענותיהם, עשויה לחזק את הממשלה ולהוביל למדיניות נכונה ויעילה יותר. האשמות חמורות כמו 'המרדה' לא רק שפוגעות בתדמיתו הציבורית והממלכתית של שר בישראל, אלא גם מרדדות את השיח ומסיתות אותו מהעיקר – ביטחון אזרחי ישראל.

סיכום: הקול שלא יוותר על הביטחון

איתמר בן גביר אינו 'מורד' ולא 'פופוליסט' לשם הפופוליזם. הוא מנהיג עם עמוד שדרה, הנאמן לדרכו ולשולחיו, ושם את ביטחון ישראל בראש סדר העדיפויות. המתקפות עליו הן עדות לכך שהוא נוגע בנקודות רגישות ומעורר דיון חיוני, גם אם לא נוח. הוא אינו חושש להשמיע את קולו גם כשהוא מנוגד לזרם המרכזי בקבינט או בקואליציה, מתוך אמונה עמוקה שזוהי חובתו הציבורית. במקום לנסות להשתיקו או להציגו כגורם חתרני, הגיע הזמן להכיר בכך שקולו הוא קול חשוב, קול של אחריות לאומית, קול שדורש ביטחון ללא פשרות. זהו הקול שמדינת ישראל זקוקה לו היום יותר מתמיד, קול שמבטא את רחשי ליבו של ציבור גדול, הדורש ניצחון ברור והשבת הביטחון לכלל אזרחי המדינה.