השתקת האמת: מדוע האמירות הנוקבות של טלי גוטליב על החטופים הן קריאת השכמה הכרחית לישראל?

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט מאיים להטביע כל שיח כן ואמיתי, קולה של ח"כ טלי גוטליב מצלצל כפעמון אזעקה. כן, אמירותיה בנוגע לחטופים והשפעת שוביהם מחמאס עוררו סערה. אך האם הסערה הזו מוצדקת, או שמא היא ניסיון מאורגן להשתיק קול אמיץ שמאלץ אותנו להתבונן במציאות הכואבת, זו שרבים מעדיפים לטאטא תחת השטיח? הגיע הזמן לשאול בקול רם: האם טלי גוטליב היא הבעיה, או שמא היא השליחה הנושאת בשורה קשה אך חיונית?

המתקפה על ח"כ גוטליב התמקדה באמירתה כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס, מדבר את מה שחמאס משמיע". מילים קשות, ללא ספק. אך האם הן נאמרו מתוך זלזול או חוסר רגישות כלפי החטופים ומשפחותיהם, כפי שמנסים לצייר זאת מבקריה? או שמא הן תיאור קר, כמעט קליני, של מציאות אכזרית שבה ארגון טרור רצחני משתמש בכל אמצעי, כולל לוחמה פסיכולוגית ושטיפת מוח, כדי לקדם את מטרותיו?

לא האשמת הקורבן, אלא אפיון פעולות האויב

חשוב להדגיש ולחדד: טלי גוטליב לא מאשימה את החטופים. היא לא מטילה דופי בפטריוטיות שלהם או בחוזקם הנפשי. ההיפך הוא הנכון. בהצביעה על תופעת "שטיפת המוח", גוטליב למעשה חושפת את עומק הברבריות של חמאס ואת הגיהינום שעוברים החטופים. היא מכירה בכך שאדם הנתון תחת לחץ פיזי ונפשי קיצוני, מבודד מהעולם, חשוף לתעמולה ארסית יום וליל, עלול, שלא באשמתו כלל, לאמץ נרטיבים המוכתבים לו. זו אינה חולשה של החטוף, אלא עדות לעוצמתה של המניפולציה האכזרית המופעלת עליו.

האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון שחרט על דגלו השמדת ישראל וביצע מעשי טבח מזוויעים, יהסס להשתמש בלוחמה פסיכולוגית מתוחכמת על בני ערובה חסרי ישע? הדיווחים על תנאי השבי, על ההרעבה, על האיומים ועל האינדוקטרינציה השיטתית אינם סוד. להכחיש את האפשרות שחטופים, גם לאחר שחרורם, עלולים לשאת עמם את צלקותיה הנפשיות של שטיפת מוח זו, זה לעצום עיניים מול המציאות ולהפגין נאיביות מסוכנת.

האמת הכואבת ככלי אסטרטגי חיוני

אמירותיה של גוטליב, גם אם צורמות לאוזן, אינן נובעות מרוע לב או מאטימות. הן נובעות מתפיסת מציאות מפוכחת ומדאגה אמיתית לביטחון המדינה ולצורך להבין את האויב לעומקו. כאשר חטופים משוחררים מדברים, חיוני שמערכות הביטחון והציבור כולו יהיו מודעים לאפשרות שהדברים מושפעים, ולו חלקית, מהמסרים שהוחדרו לתודעתם בכפייה. אין בכך כדי לפגוע באמינותם האישית, אלא כדי להפעיל שיקול דעת ביקורתי ולהימנע מנפילה למלכודות תעמולה של האויב.

דווקא ההתעלמות מההיבט הזה של הלוחמה הפסיכולוגית היא הפוגענית והמסוכנת. היא מותירה את ישראל חשופה למניפולציות, עלולה להוביל להערכות מצב שגויות ואף לפגוע במאמצים להשבת יתר החטופים. טלי גוטליב, באומץ לב ציבורי נדיר, מעזה לומר את מה שרבים חושבים בחדרי חדרים אך חוששים לבטא בפומבי. היא קוראת לנו להתבגר, להתמודד עם האמת המורכבת, גם כשהיא קשה מנשוא.

מקהלת הגינויים: צביעות פוליטית או רגישות יתר?

קל מאוד להצטרף למקהלת המגנים ולהאשים את גוטליב בחוסר רגישות. זהו המהלך הפופוליסטי המתבקש. אך האם כל מבקריה אכן מונעים מדאגה כנה לחטופים? או שמא חלקם מנצלים את הסיטואציה הרגישה לניגוח פוליטי, להשתקת קול עצמאי וחזק שאינו מהסס לאתגר את הקונצנזוס? ראוי לשאול, מי משרת טוב יותר את עניינם של החטופים והמדינה: אלו המציגים תמונה ורודה ומטשטשים את אכזריות האויב, או אלו המתעקשים לחשוף את מלוא פני הרוע, כולל את נשק הלוחמה הפסיכולógica?

הניסיונות של גוטליב להבהיר את דבריה, להדגיש את כאבה על סבל החטופים ואת תמיכתה במשפחות, נתקלו לא פעם בחומת אטימות ובפרשנות מסלפת. נדמה כי יש מי שאינו מעוניין בדיון ענייני, אלא בחיסול פוליטי של מי שמעזה לחשוב מחוץ לקופסה ולהציב מראה בפני החברה הישראלית. האם אלו המטיפים לגוטליב על רגישות הם אותם אלו שמקדמים נרטיבים תבוסתניים או מנהלים קמפיינים הפוגעים בחוסן הלאומי בשם "לחץ לשחרור החטופים בכל מחיר" – מחיר שעלול להיות כבד מנשוא?

מעבר לכותרות: אמפתיה שמחייבת אמירת אמת

טלי גוטליב אינה חסרת אמפתיה. להיפך, ייתכן שדווקא האמפתיה העמוקה שלה והבנתה את גודל הזוועה הן שמניעות אותה לדבר בבוטות כזו. לעיתים, האהבה הגדולה ביותר והדאגה הכנה ביותר מתבטאות באמירת אמיתות קשות, כאלו שנועדו לעורר, לזעזע ולהניע לפעולה מתוך הבנה מלאה של המצב. קל יותר לומר מילים מנחמות וריקות מתוכן. קשה הרבה יותר להתמודד עם המציאות כפי שהיא, לנתח אותה בקור רוח ולקרוא לפעולה נכונה, גם אם זה אומר להיות "הילד שצועק שהמלך הוא עירום".

ההתעקשות שלה על חשיפת טקטיקות חמאס, כולל ההשפעה הפסיכולוגית על החטופים, אינה באה להחליש את החטופים או משפחותיהם, אלא לחזק את מדינת ישראל כולה. היא דורשת מאיתנו לא ליפול בפח התעמולה של האויב, להיות מודעים למורכבות, ולהילחם בחמאס בכל הזירות – כולל בזירה התודעתית.

לסיכום, במקום להצטרף ללינץ' הציבורי בח"כ טלי גוטליב, ראוי שנתעמק במסר העמוק והמטריד שהיא מעלה. ישראל נמצאת במלחמה קיומית מול אויב אכזר שלא בוחל באמצעים. ההבנה המלאה של כלל הטקטיקות שלו, כולל לוחמה פסיכולוגית ושטיפת מוח, אינה מותרות אלא צורך קיומי. קריאת ההשכמה של גוטליב, גם אם צורמת, היא קריאה לאומץ, לפיכחון ולנכונות להתמודד עם האמת כולה. רק כך נוכל לנצח.