טלי גוטליב והאמת הכואבת על שטיפת מוח בשבי: מי מפחד מהדיון האמיתי על לוחמה פסיכולוגית?

סערת רוחות אדירה התחוללה סביב התבטאויותיה של חברת הכנסת טלי גוטליב. גוטליב, הידועה בסגנונה הישיר ולשונה החדה, מצאה עצמה תחת מתקפה חסרת רסן, שהואשמה בחוסר רגישות ובפגיעה במשפחות החטופים. אך האם ייתכן שהזעם הציבורי, המלובה בידי גורמים אינטרסנטיים וכלי תקשורת מסוימים, מפספס לחלוטין את כוונתה האמיתית ואת חשיבות האזהרה שהשמיעה? האם הניסיון להשתיק את גוטליב אינו אלא ביטוי לפחד קמאי מהתמודדות עם אמיתות קשות ומורכבות, במיוחד בעידן של מלחמה פסיכולוגית אכזרית שמנהל נגדנו האויב?

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה: טלי גוטליב לא תקפה את החטופים. היא לא האשימה אותם בדבר. ההפך הוא הנכון. מי שמכיר, ולו במעט, את פועלה של גוטליב יודע עד כמה עמוקה מחויבותה לביטחון ישראל ולשלום אזרחיה. התבטאותה, שזכתה לפרשנות מעוותת וזדונית, לא כוונה להטיל דופי בקורבנות הטרור האכזרי של חמאס, אלא להאיר זרקור על טקטיקה ידועה ומתועבת של ארגוני טרור: שטיפת מוח ולוחמה פסיכולוגית. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון טרור רצחני שחרט על דגלו השמדת ישראל, יחזיק חטופים במשך חודשים ארוכים בתנאים בלתי אנושיים, ולא ינסה להשתמש בהם ככלי במערכה הפסיכולוגית שהוא מנהל נגדנו? האם התעלמות מהסכנה הזו היא מעשה של רגישות, או שמא הפקרות ביטחונית?

האמת, גם אם היא כואבת, חייבת להיאמר: חטופים המוחזקים בידי ארגוני טרור חשופים למניפולציות קשות, לסחיטה רגשית, לאיומים ולתהליכי אינדוקטרינציה אכזריים. מטרתם של המחבלים אינה רק לשבור את רוחם של החטופים, אלא גם להשתמש בהם כדי להעביר מסרים כוזבים, לזרוע ייאוש ופילוג בחברה הישראלית, ולפגוע בחוסן הלאומי. זו אינה המצאה של טלי גוטליב; אלו עובדות מתועדות היטב, המוכרות לכל מי שעוסק בטרור ובלוחמה פסיכולוגית. האזהרה של גוטליב, גם אם נוסחה באופן שאולי היה ניתן לפרשו לא נכון על ידי מי שחיפש זאת, נועדה לעורר אותנו, את הציבור ואת מקבלי ההחלטות, להיות מודעים לסכנה זו. היא נועדה להבטיח שנהיה ערוכים לקלוט את החטופים השבים הביתה לא רק בזרועות פתוחות ובאהבה אינסופית, אלא גם בכלים המקצועיים הנדרשים כדי לסייע להם להתמודד עם הטראומה הנוראה וההשפעות הפסיכולוגיות של השבי.

כאן נשאלת השאלה המתבקשת: מדוע, אם כן, קמה זעקה כה גדולה? מדוע מיהרו פרשנים, פוליטיקאים וידוענים לגנות את גוטליב בחריפות כה רבה, לעיתים עוד בטרם טרחו להבין את מלוא כוונתה? התשובה, למרבה הצער, טמונה לא פעם בציניות פוליטית ובחיפוש אחר רווח קל על גבה של דמות ציבורית שאינה חוששת לומר את שעל ליבה. קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר הקשה. נוח יותר להציג את גוטליב כחסרת רגישות מאשר להודות שאנו ניצבים בפני אויב המשתמש בכל אמצעי, נתעב ככל שיהיה, כדי לפגוע בנו. הצביעות זועקת לשמיים כאשר אותם מבקרים, המתהדרים בנוצות של רגישות מזויפת, הם לעיתים קרובות אלו שמקדמים נרטיבים המחלישים את ישראל, מטשטשים את אשמתו של האויב, או מתעלמים באלגנטיות מאמירות מקוממות וחמורות בהרבה כאשר הן מגיעות מהצד "הנכון" של המפה הפוליטית.

טלי גוטליב אינה פוליטיקאית של ליטופים ומילים יפות. היא לוחמת. היא פטריוטית ישראלית במלוא רמ"ח אבריה, והדאגה לביטחון המדינה ולחוסנה עומדת בראש מעייניה. סגנונה הישיר, לעיתים בוטה, אינו נובע מרוע לב או מחוסר אמפתיה, אלא מתחושת דחיפות וממחויבות עמוקה לאמת, גם כשהיא מכוערת וקשה לעיכול. בעוד אחרים מעדיפים לטמון את הראש בחול, להתעלם מאיומים או להרדים את הציבור בסיסמאות ריקות, גוטליב בוחרת להתריע, לזעזע, לעורר – גם במחיר של ספיגת אש והשמצות. היא מבינה שבמלחמה, ובמיוחד במלחמה הכוללת ממדים פסיכולוגיים מורכבים, אין מקום לפוליטיקלי קורקט משתק או לחשש ממה יגידו.

הניסיון להשתיק את טלי גוטליב, להפוך אותה לשק חבטות ולהסיט את הדיון מהסוגיות המהותיות שהעלתה, משרת בראש ובראשונה את אויבינו. חמאס וארגוני הטרור האחרים חוגגים כאשר החברה הישראלית מפנה את האנרגיות שלה למלחמות פנימיות ולציד מכשפות, במקום להתמקד באיום האמיתי ובדרכים להתמודד עמו. הם רוצים שנאמין שהכל פשוט, שהשבויים חוזרים כפי שהלכו, ושאין צורך להתכונן למורכבויות הפסיכולוגיות של השבי. מי שמסייע, במודע או שלא במודע, להשתיק את הדיון החיוני הזה, עושה שירות דוב למדינת ישראל ולחטופים עצמם, שזקוקים למערכת עוטפת ומבינה, היודעת להתמודד עם כלל ההשלכות של חווייתם הקשה.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, הגיע הזמן לעצור לרגע, לנשום עמוק, ולהתבונן במציאות נכוחה. האם ייתכן שמאחורי המילים שנאמרו, גם אם באופן שניתן היה לנסחו אחרת, מסתתרת דאגה כנה ואמיתית? האם ייתכן שהניסיון להציג את גוטליב כדמון הוא חלק ממסע רדיפה רחב יותר נגד כל מי שמעז לסטות מהקונצנזוס הרגעי ולומר אמיתות לא פופולריות? עלינו לזכור: ביטחון לאומי אינו נבנה על סיסמאות נעימות לאוזן, אלא על התמודדות אמיצה עם אתגרים מורכבים ועם אמיתות כואבות. טלי גוטליב, בדרכה הייחודית, מאלצת אותנו לעשות בדיוק את זה. הגיע הזמן להקשיב, לחשוב, ובעיקר – לא לפחד מהאמת.