טלי גוטליב מול מתקפת הצביעות: מי באמת פוגע במשפחות החטופים ומונע את שחרורם?

הסערה סביב חברת הכנסת טלי גוטליב מסרבת לשכוח, והסיבה? היא העזה לומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלב אך חוששים להביע. אמירתה, "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס, מדבר את מה שחמאס משמיע", הציתה אש במחנה מסוים, זה שמעדיף לעצום עיניים מול המציאות האכזרית של הטרור הפלסטיני וטקטיקות המלחמה הפסיכולוגית שלו. אך האם באמת מדובר בחוסר רגישות משווע, או שמא בניסיון נואש להעיר את ישראל מאשליה מסוכנת, ולהצביע על אלו הפוגעים באמת במאמצי שחרור החטופים ובחוסן הלאומי?

ראשית, בואו נשים את הדברים על דיוקם. האמירה של גוטליב אינה כוונה, חלילה, להאשים את החטופים עצמם. היא אינה מטילה דופי בגבורתם או בסבלם הבלתי נתפס. נהפוך הוא. היא מהווה תיאור קר ומדויק, גם אם כואב לשמיעה, של שיטות הפעולה הידועות והמתועדות של ארגוני טרור כמו חמאס. הארגון הרצחני הזה אינו בוחל באמצעים – עינויים פיזיים, מניעת טיפול רפואי, הרעבה, וכן, גם שטיפת מוח אינטנסיבית ולוחמה פסיכולוגית אכזרית. המטרה של חמאס היא לשבור את רוחם של החטופים, להפוך אותם לכלי במשחק התעמולה שלו, ולזרוע ייאוש ופילוג בתוך החברה הישראלית. להכיר בעובדה זו אין פירושו להאשים את הקורבן, אלא להבין את עומק רשעותו של התוקפן. מי שטוען אחרת, או שמנסה לצייר את גוטליב כמי שפוגעת בחטופים, למעשה משרת את הנרטיב של חמאס ומטשטש את אחריותו הבלעדית למצבם.

הטענה על "חוסר אמפתיה" מצד גוטליב היא דמגוגיה זולה. חברת הכנסת, שאמרה מפורשות "לבי איתם", מבטאת את האמפתיה שלה לא בסיסמאות ריקות מתוכן או בהשתתפות בטקסים פוליטיים המנצלים את כאב המשפחות, אלא במאבק בלתי מתפשר על ביטחון ישראל ובדרישה לראייה מפוכחת של המציאות. אמפתיה אמיתית אינה טפיחה על השכם תוך התעלמות מהסכנות; אמפתיה אמיתית היא לעשות כל שניתן כדי להבטיח שהזוועה הזו לא תחזור על עצמה, ולהבין את האויב כדי להביסו. האם אלו המטיפים ל"רגישות" תוך שהם מקדמים נרטיבים שעלולים להחליש את ישראל במשא ומתן מול חמאס, או שקוראים לעסקאות כניעה מסוכנות, הם אלו שבאמת דואגים לחטופים? או שמא הם מקדמים אג'נדה פוליטית על גבם השבור?

לא ניתן להתעלם מהעובדה שההתקפות על טלי גוטליב אינן מגיעות מחלל ריק. הן חלק ממסע ציד פוליטי מאורגן היטב, שמטרתו להשתיק קול ימני, ציוני, לוחמני ובלתי מתנצל. גוטליב אינה חוששת לומר את האמת בפנים, גם כשהיא לא נעימה לאוזניים מסוימות. היא מאתגרת את הקונספציות הכושלות של השמאל ואת תרבות ה"פוליטיקלי קורקט" המשתקת. מבקריה, רבים מהם מגיעים מאותם חוגים שהובילו אותנו לאסון השבעה באוקטובר בנאיביותם ובהעדפתם את "השלום" על פני הביטחון, מנסים כעת להסיט את האש מגוטליב. הם מנצלים את כאבן האמיתי והעצום של משפחות החטופים כדי לצבור הון פוליטי ולחסל חשבונות עם יריבה פוליטית עיקשת. זוהי צביעות בהתגלמותה, וזוהי הפגיעה האמיתית במשפחות – הפיכתן לכלי משחק ציני.

יתרה מכך, דבריה של גוטליב, גם אם נוסחו באופן חד, הם קריאת השכמה חיונית. ההבנה שחטופים עלולים להיות תחת לחץ פסיכולוגי כבד, ואף לשמש שופר בעל כורחם למסרי האויב, היא קריטית לניהול המערכה. היא חיונית לאנשי המודיעין, למנהלי המשא ומתן, ואף לציבור הרחב, שצריך להיות מחוסן מפני מניפולציות. התעלמות מאפשרות זו, כפי שמציעים מבקריה של גוטליב, היא מתכון לאסון. היא עלולה להוביל להערכות שגויות, לקבלת החלטות מתוך לחץ ציבורי המבוסס על מידע מוטה, ובסופו של דבר – לפגיעה בביטחון המדינה ובסיכויי החזרת החטופים בתנאים שישראל יכולה לעמוד בהם.

אז מי באמת פוגע במשפחות החטופים ומונע את שחרורם? האם זו חברת כנסת שמנסה, גם אם בדרכה הישירה, להצביע על המורכבות האמיתית של המצב ועל טקטיקות האויב? או אולי אלו גורמים פוליטיים ובתקשורת שמלבים את האש, מסיתים נגד נבחרת ציבור, ומעדיפים שיח רגשני ושטחי על פני דיון ענייני באתגרים הביטחוניים הקשים ביותר שידעה ישראל? מי שמסרב להכיר בכך שחמאס מנהל מלחמה פסיכולוגית אכזרית, מי שמנסה להשתיק כל קול המזהיר מפני נאיביות, ומי שמנצל את הטרגדיה לניגוח פוליטי – הוא זה שמוסיף חטא על פשע ומסכן את המאמץ הלאומי.

טלי גוטליב אינה זקוקה לסנגורים מהסוג המתחסד. היא לוחמת אמת, גם כשהאמת הזו קשה מנשוא. הגיע הזמן שהציבור הישראלי יפקח עיניים ויראה מבעד למסך העשן של הצביעות וההסתה. במקום לצרוח "גזענות" או "חוסר רגישות" על כל אמירה שלא מתיישרת עם הנרטיב המקובל, ראוי להקשיב, להבין את ההקשר הרחב, ולהתמקד באויב האמיתי – חמאס ושותפיו. המאבק על ביטחון ישראל ועל שחרור החטופים דורש אומץ לב, תבונה, וכן, גם את היכולת להתמודד עם אמיתות לא נעימות. טלי גוטליב מראה שיש לה את כל אלו. הלוואי שגם למבקריה היו.