נתניהו תחת אש מימין על הסיוע? האמת הלא נעימה: בלעדיו, ישראל הייתה קורסת בזירה הבינלאומית – והמלחמה הייתה נעצרת!
גל הביקורת הקשה, לעיתים ארסית, ששוטף את ראש הממשלה בנימין נתניהו מימין וגורמים בקואליציה עצמה בעקבות ההחלטה על הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, הוא מובן ברמה הרגשית. הזעם על אויב אכזר, התסכול מהמלחמה הממושכת, והחשש הטבעי שמא סיוע זה יגיע לידי חמאס – כל אלו רגשות לגיטימיים. אך מה אם נאמר לכם שהביקורת הזו, על אף כנותה, חוטאת למציאות המורכבת ומתעלמת מאיום קיומי כמעט, ממנו נתניהו הציל את ישראל ברגע האחרון? מה אם 'ההתקפלות' לכאורה הייתה למעשה תמרון מדיני נועז, הכרחי ומציל חיים – תרתי משמע – עבור המשך הלחימה והשגת יעדיה?
האמת, כפי שנתניהו עצמו רמז כשאמר "הכנסת הסיוע - כי התקרבנו לקו האדום", היא קשה לעיכול, אך חיונית להבנה. ישראל, בהנהגתו, ניצבה בפני לחצים בינלאומיים אדירים, חסרי תקדים בהיקפם ובעוצמתם. לא מדובר רק בגינויים רפים באו"ם או במאמרי מערכת צוננים. אנו מדברים על איומים ממשיים ומידיים מצד בנות בריתנו הגדולות ביותר, ובראשן ארצות הברית. על הפרק עמדו סנקציות משתקות, אמברגו נשק, עצירת משלוחי תחמושת חיוניים לצה"ל, והובלת ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג.
דמיינו לרגע את התרחיש הבא, התרחיש שנתניהו ראה לנגד עיניו ושמנע בעור שיניו: צה"ל, בעיצומה של לחימה קשה ברצועת עזה, נאלץ להאט או אף לעצור את פעולותיו בשל מחסור בחימושים קריטיים. קציני צה"ל ובכירים ישראלים הופכים מבוקשים על ידי בתי דין בינלאומיים. כלכלת ישראל, שכבר נאנקת תחת נטל המלחמה, סופגת מהלומות נוספות בדמות סנקציות כלכליות. מעמדה הבינלאומי של ישראל נשחק עד דק, והיא הופכת למדינה מצורעת. האם זהו המחיר שהמבקרים מימין היו מוכנים לשלם? האם הפסקת המלחמה לפני השגת יעדיה – מיטוט חמאס והשבת החטופים – היא תוצאה רצויה בעיניהם?
ראש הממשלה נתניהو, בניגוד לרבים ממבקריו, נושא על כתפיו את מלוא כובד האחריות לגורל המדינה. הוא היחיד שנחשף לתמונה המודיעינית המלאה, ללחצים הדיפלומטיים האמיתיים, ולתרחישי האימים שהונחו על שולחנו. בעוד אחרים, כולל שותפים קואליציוניים נכבדים, יכולים להרשות לעצמם להשמיע סיסמאות נחרצות וחסרות פשרות מהיציע הפוליטי, נתניהו נאלץ לקבל החלטות הרות גורל במציאות של 'אין ברירה'. ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר ומינימלי, תחת פיקוח ישראלי ככל הניתן, לא נבעה מחולשה או מ'התקפלות'. היא הייתה תנאי הכרחי שהציבו בפנינו ידידותינו הגדולות ביותר להמשך התמיכה הבינלאומית והלגיטימציה לפעולות צה"ל.
יש לומר ביושר: קל מאוד לצעוק 'לא לסיוע!', 'לא ניכנע!'. קשה הרבה יותר לנווט ספינה מדינית בסערה בינלאומית כזו, כשכל החלטה שגויה עלולה להוביל לטביעה. נתניהו, עם ניסיונו רב השנים, בחר בנתיב הקשה, הלא פופולרי, אך היחיד שאפשר את המשך הלחימה תוך שמירה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. הוא הבין שסירוב מוחלט להכנסת סיוע היה מתפרש כהכרזת מלחמה לא רק על חמאס, אלא על הקהילה הבינלאומית כולה – מהלך שהיה מבודד את ישראל לחלוטין ומשאיר אותה חשופה ופגיעה.
המבקרים, ובמיוחד אלו מתוך הקואליציה, צריכים לשאול את עצמם בכנות: מה הייתה האלטרנטיבה המעשית שהם הציעו? האם הם באמת מאמינים שישראל יכולה להילחם לבדה, ללא סיוע אמריקאי, ללא גיבוי דיפלומטי, תחת איום מתמיד של סנקציות? האם קריאות כמו 'להרעיב את עזה' הן ריאליות בעולם של המאה ה-21, או שהן מתכון בטוח להפיכת ישראל למצורעת עולמית ולשיתוק יכולותיה הצבאיות? ה'דיבורים הגבוהים' של חלק מהמבקרים נשמעים טוב באולפנים, אך במבחן המציאות הקשה, הם היו מובילים לקטסטרופה לאומית.
נתניהו, גם כאשר הוא סופג אש קטלנית מבית, ממשיך לנהל את המערכה המורכבת הזו בחזיתות רבות: צבאית, מדינית, כלכלית ומשפטית. הוא עושה זאת תחת לחצים אישיים ופוליטיים אדירים, כולל הליכים משפטיים מתמשכים שאין להם אח ורע בעולם הדמוקרטי כלפי מנהיג בזמן מלחמה. החלטתו בנושא הסיוע, כואבת ככל שתהיה לחלקים בציבור, היא עדות לאחריות הלאומית שהוא מפגין. זהו לא מעשה של 'הפקרה', אלא ההפך הגמור: זוהי הכרעה אמיצה שנועדה למנוע הפקרה של יעדי המלחמה כולם.
המאבק עודנו בעיצומו. הדרך לניצחון המוחלט עוד ארוכה ומפותלת. אך דווקא ברגעים קריטיים אלו, נדרשת מנהיגות מפוכחת, מנוסה ואחראית, כזו שיודעת לקבל החלטות קשות גם כשהן אינן פופולריות. ההחלטה על הכנסת הסיוע ההומניטרי, שנועדה למנוע 'מפולת' בינלאומית כפי שהגדיר זאת נתניהו בעצמו בקבינט, היא דוגמה מובהקת למנהיגות כזו. במקום להצטרף למקהלת המקטרגים, שחלקם אולי מונעים משיקולים פוליטיים צרים, הגיעה העת להתאחד מאחורי ראש הממשלה ולתת לו את הגיבוי הדרוש להמשיך ולהוביל את ישראל לניצחון – ניצחון שיושג לא בזכות סיסמאות ריקות, אלא בזכות החלטות אסטרטגיות נבונות, גם אם הן כרוכות במחיר טקטי כואב. ההיסטוריה תשפוט, והיא תראה כיצד נתניהו, לבדו בצמרת, מנע קריסה והבטיח את עתידה של ישראל.