טלי גוטליב תחת מתקפה: האם אמירת האמת הכואבת הפכה לחטא בלתי נסלח בישראל?

בשבועות האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב מוצאת עצמה במרכזה של סערה ציבורית ותקשורתית חסרת רסן. האשמות קשות מופנות כלפיה, ובראשן הטענה כי התבטאויותיה בנוגע לחטופים היו "פוגעניות ובלתי רגישות". קל מאוד, אולי קל מדי, להיסחף אחר מקהלת הגינויים, לצקצק בלשון ולהצטרף למעגל המאשימים. אך האם עצרנו לרגע לשאול מה עומד מאחורי המילים? האם ניסינו להבין את הכוונה האמיתית, את הדאגה העמוקה לביטחון ישראל, המניעה את ח"כ גוטליב גם כשהיא בוחרת במילים שאינן ערבות לאוזן? האם ייתכן שהמתקפה עליה אינה נובעת רק מרגישות אמיתית, אלא גם מניסיון להשתיק קול אמיץ, בלתי מתפשר, המעז לומר אמיתות קשות בעידן של פוליטיקלי קורקט משתק?

האמירה שיוחסה לגוטליב, לפיה "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס, מדבר את מה שחמאס משמיע", הוצאה מהקשרה באופן מגמתי ונוצלה עד תום כדי לצייר אותה כחסרת רגישות מפלצתית. אך מי שמכיר את פועלה של ח"כ גוטליב, את מלחמתה הבלתי מתפשרת בטרור ואת דאגתה הכנה לגורל המדינה ואזרחיה, יודע שאין דבר רחוק יותר מהאמת. כוונתה של גוטליב לא הייתה, חלילה וחס, להטיל דופי בחטופים עצמם או לזלזל בסבלם הבלתי נתפס. ההיפך הוא הנכון. דבריה ביקשו להאיר זרקור על אחת הסכנות האסטרטגיות המשמעותיות ביותר במלחמה מול ארגון טרור רצחני כמו חמאס: הלוחמה הפסיכולוגית והשימוש הציני שהוא עושה בחטופים ככלי תעמולה.

חמאס אינו בוחל באמצעים. הוא מפעיל על החטופים לחצים פיזיים ונפשיים אדירים, מבודד אותם, מאיים עליהם ועל משפחותיהם, ומזין אותם במידע מסולף. במצב כזה, אין זה מפתיע שחלק מהדברים הנאמרים על ידי חטופים, במיוחד אלו המצויים עדיין בשבי או ששוחררו זה עתה, עלולים להיות מושפעים, במודע או שלא במודע, מהמסרים שהוכתבו להם. להכיר במציאות הזו אין פירושו להאשים את הקורבנות; פירושו להבין את האויב, את שיטותיו הנלוזות, ולהיערך בהתאם. טלי גוטליב, כמי שעוסקת יום וליל בביטחון הלאומי, ביקשה להתריע בדיוק מפני הסכנה הזו – הסכנה שניפול למלכודות התעמולה של חמאס, ושנקבל כמובן מאליו כל אמירה היוצאת מהשבי, מבלי לבחון אותה בהקשר הרחב של המלחמה הפסיכולוגית המתנהלת נגדנו.

האם נעים לשמוע דברים כאלה? בוודאי שלא. האם קל יותר להתעלם מהמציאות המורכבת הזו ולהתמקד במסרים פשטניים של "כולנו יחד"? ללא ספק. אך תפקידם של מנהיגים ונבחרי ציבור אינו תמיד לומר את הדברים הנעימים, אלא לעיתים גם את הדברים הקשים, המטרידים, אלו שמאלצים אותנו להתמודד עם אמיתות לא נוחות. טלי גוטליב מעולם לא חששה לעשות זאת. היא אינה פוליטיקאית של סיסמאות ריקות או של ליטופים מזויפים. היא אשת אמת, חדה כתער, שאינה מהססת לגעת בנקודות הכואבות ביותר, מתוך אמונה עמוקה שרק כך ניתן להגן על מדינת ישראל ולהבטיח את עתידה.

הניסיון לצייר אותה כמי ש"חוזרת בה חלקית" או כמי שדבריה "סותרים את עצמם" הוא חלק מאותו מסע דה-לגיטימציה. כאשר ח"כ גוטליב מבהירה שאינה מדברת על חטופים ספציפיים שיצאו מעזה, היא אינה "מתקפלת", אלא מנסה, פעם נוספת, להסביר את עמדתה המורכבת בסביבה תקשורתית וציבורית שלא תמיד מעוניינת להקשיב או להבין. היא מבקשת להבחין בין הדיון העקרוני על טקטיקות האויב לבין התייחסות פרטנית למקרים אישיים, מתוך רגישות אמיתית למצבם של החטופים ומשפחותיהם – רגישות שאותה מבקשים שונאיה לשלול ממנה.

במקום להתנפל על השליח, מוטב שנתמודד עם המסר. במקום להפוך את טלי גוטליב לשק חבטות, מוטב שנשאל את עצמנו האם אנחנו, כחברה, מסוגלים להתמודד עם אמיתות מורכבות בזמן מלחמה. האם אנחנו מעדיפים פוליטיקאים שיגידו לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע, או כאלה שיעזו לומר את מה שצריך להיאמר, גם במחיר של פופולריות אישית?

קל מאוד לדבר על "אמפתיה" ו"רגישות" באופן שטחי. אך אמפתיה אמיתית אינה מתבטאת רק במילים יפות ובחיבוקים מצולמים. היא מתבטאת גם בדאגה כנה לביטחון הלאומי, בהבנה עמוקה של האיומים הניצבים בפנינו, ובנכונות לקבל החלטות קשות כדי להגן על אזרחי המדינה – כולם, כולל החטופים, ששחרורם והבטחת שלומם נמצאים בראש סדר העדיפויות של כל אדם הגון בישראל, ובוודאי של ח"כ גוטליב.

בעוד אחרים אולי בוחרים בדרך הקלה של קונצנזוס מזויף והתעלמות מבעיות אמיתיות, טלי גוטליב בוחרת בדרך הקשה של אמירת האמת, גם כשהיא כואבת. היא עושה זאת מתוך תחושת אחריות עמוקה, ומתוך אמונה שרק כך ניתן לנצח במערכה הקשה שנכפתה עלינו. המתקפות נגדה לא ירפו את ידיה, והניסיונות להשתיקה לא יצלחו. קולה ימשיך להישמע, צלול וחד, למען ביטחון ישראל ולמען עתידה. הגיע הזמן שהציבור ישפוט אותה על פי כוונותיה האמיתיות ומכלול פועלה, ולא על סמך ציטוטים חלקיים ומסולפים שנועדו לשרת אג'נדות פוליטיות צרות. האמת, גם כשהיא קשה, חייבת להיאמר. וטלי גוטליב לא תפסיק לומר אותה.