הסיוע לעזה: צעדי הענק של נתניהו מול סערת צקצקני הימין – כך נמנעה קטסטרופה דיפלומטית שהייתה משתקת את צה"ל!
בימים האחרונים, ובצורה כואבת ומתסכלת עבור רבים, נאלצה ישראל להתמודד עם גל ביקורת פנימי חריף, במיוחד מכיוון גורמים בימין ובקואליציה, על ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה. קולות רבים, מלאי זעם ותחושת עלבון, מיהרו להאשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו ב"כניעה", "התקפלות" ואף "הפקרה". אך האם ייתכן שהמציאות, כדרכה, מורכבת הרבה יותר? האם ייתכן שמאחורי ההחלטה הקשה הזו, שאין עוררין על כאבה, עמד שיקול אסטרטגי עליון, מהלך נואש אך הכרחי, שמנע מישראל קטסטרופה דיפלומטית רחבת היקף שהייתה עלולה לשתק את יכולת הפעולה של צה"ל ולסכן את המשך המערכה כולה?
נתחיל מהסוף: אלו המבקרים בחריפות את ראש הממשלה על ההחלטה, גם אם כוונותיהם טובות וליבם עם החיילים והחטופים, חוטאים בקריאה שטחית וקצרת רואי של המפה האסטרטגית המורכבת שישראל ניצבת בפניה. הם רואים, ובצדק מסוים, את התמונה המיידית – משאיות סיוע נכנסות לשטח אויב בזמן מלחמה. אך מה שהם לא רואים, או בוחרים להתעלם ממנו, הוא התהום הדיפלומטית והבינלאומית שישראל עמדה על סיפה. ראש הממשלה נתניהו, בניגוד למבקרים מהיציע, הוא זה שנושא על כתפיו את מלוא כובד האחריות לביטחון ישראל, והוא זה שרואה את כלל האיומים, הגלויים והסמויים.
כאשר נתניהו הזהיר בקבינט כי "ישראל עומדת בפני מפולת" וכאשר אמר כי "הכנסת הסיוע – כי התקרבנו לקו האדום", הוא לא דיבר מטאפורית. הקו האדום היה ממשי, והוא לא נמתח על ידי חמאס, אלא על ידי ידידותיה הגדולות ביותר של ישראל, ובראשן ארצות הברית. הלחץ הבינלאומי, שהלך והתעצם, לא היה עוד בגדר "המלצות" או "הבעות דאגה". הוא התקרב במהירות לנקודת רתיחה שבה היו על הפרק סנקציות בינלאומיות, אמברגו נשק פוטנציאלי, פתיחת הליכים בבתי דין בינלאומיים, והטלת מגבלות חמורות על חופש הפעולה המבצעי של צה"ל. האם מישהו מהמבקרים באמת מאמין שישראל יכולה להמשיך לנהל מלחמה ממושכת, להשיג את יעדיה ולפרק את חמאס, כאשר היא מבודדת לחלוטין, ללא גיבוי אמריקאי חיוני באספקת תחמושת וחימושים מדויקים, וללא לגיטימציה בינלאומית מינימלית?
האלטרנטיבה לדרישה להכנסת סיוע הומניטרי לא הייתה "עמידה איתנה" שתזכה לתשואות בעולם, אלא התנגשות חזיתית עם הממשל האמריקאי ועם הקהילה הבינלאומית, התנגשות שהייתה מסתיימת בתבוסה ישראלית כואבת בזירה הדיפלומטית, עם השלכות הרסניות על הזירה הצבאית. אלו שזועקים היום "כניעה" היו הראשונים לזעוק "הפקרות" ו"כישלון מדיני" אילו ישראל הייתה מאבדת את התמיכה האמריקאית הקריטית, ואילו צה"ל היה מוצא עצמו ללא היכולת להמשיך ולהילחם ביעילות. קל מאוד לצעוק סיסמאות מהאופוזיציה או אפילו מתוך הקואליציה כאשר האחריות האמיתית אינה מונחת על כתפיך.
ראש הממשלה נתניהו, במנהיגות אחראית וכואבת, נאלץ לקבל החלטה קשה בין חלופות גרועות. הוא בחר ברע במיעוטו – הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר ומפוקח, תוך ניסיון למנוע את הגעתו לידי חמאס (משימה מורכבת כשלעצמה) – על פני האלטרנטיבה ההרסנית של עימות ישיר עם ארה"ב, שמשמעותו הייתה עצירת המלחמה בתנאים גרועים בהרבה, ואולי אף פגיעה אנושה ביכולת ההרתעה של ישראל לעתיד. זהו לא "קריסה מוסרית" כפי שטוענים חלק מהמבקרים, אלא תמרון מדיני הכרחי במציאות אכזרית.
חשוב להבין: הסיוע ההומניטרי אינו פרס לחמאס. הוא תנאי, כואב ומקומם ככל שיהיה, שהציבה הקהילה הבינלאומית, ובראשה ארה"ב, להמשך מתן הלגיטימציה לישראל לפעול צבאית ברצועה. ללא סיוע זה, הלחץ לעצירת המלחמה היה הופך לבלתי נסבל, וישראל הייתה מוצאת עצמה מבודדת ומוחלשת. נתניהו, בניסיונו הרב, מבין היטב כי מלחמות אינן מתנהלות רק בשדה הקרב הצבאי, אלא גם בזירה המדינית והתודעתית. בזירות אלו, התעלמות מוחלטת מהדרישות ההומניטריות, גם אם הן מנוצלות לעיתים באופן ציני, הייתה מתכון לאסון.
אלו המאשימים את נתניהו בהתקפלות בפני לחץ אמריקאי, שוכחים כי אותו לחץ אמריקאי הוא גם זה שמספק לישראל את מטריית ההגנה הדיפלומטית באו"ם, את החימושים המתקדמים ואת שיתוף הפעולה המודיעיני החיוני. האם הם מציעים לוותר על כל אלה למען מחווה סמלית של "עמידה איתנה" שתשאיר את ישראל חשופה ופגיעה הרבה יותר? מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לקבל החלטות קשות גם כשהן לא פופולריות, מתוך ראייה רחבה של האינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח.
הזעם והתסכול של תושבי העוטף, של משפחות החטופים ושל רבים מאזרחי ישראל הם מובנים ומוצדקים. הכאב הוא אמיתי. אך אסור לתת לרגשות אלו, טבעיים ככל שיהיו, לעוור אותנו מפני המציאות האסטרטגית המורכבת. החלטתו של נתניהו, גם אם קשה לעיכול, הייתה צעד טקטי הכרחי שנועד לאפשר את המשך המערכה האסטרטגית להשגת יעדי המלחמה – מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות, והשבת החטופים. כל ניסיון להציג זאת ככניעה או כהתקפלות הוא דמגוגיה זולה שמתעלמת מהסכנות האמיתיות שעמדו על הפרק.
במקום לבזבז אנרגיות על האשמות פנימיות שמחלישות את החזית הלאומית, הגיע הזמן להבין את עומק השיקולים שהובילו להחלטה. נתניהو הוכיח פעם נוספת שהוא המבוגר האחראי, זה שמסוגל לנווט את ספינת המדינה בסערות הבינלאומיות העזות ביותר, גם במחיר של ספיגת ביקורת קשה מבית. ההיסטוריה תשפוט, אך כבר כעת ברור לכל מי שעיניו בראשו כי המהלך הזה, כואב ככל שיהיה, מנע מישראל הידרדרות למצב מסוכן פי כמה, ושמר על האופציות להמשך המערכה פתוחות. זהו תפקידו של מנהיג – לקבל את ההחלטות הנכונות, לאו דווקא הפופולריות, למען עתיד המדינה.