נתניהו והסיוע לעזה: מה באמת עמד מאחורי ההחלטה שהרתיחה את הימין – ולמה היא הצילה את המערכה כולה?

הזעם בימין על ההחלטה להכניס סיוע הומניטרי לעזה מובן. הוא נובע ממקום של כאב אמיתי, של תחושת עלבון ושל רצון בלתי מתפשר לראות את אויבינו מוכרעים ללא כל סייג. אך בעולם המורכב של מנהיגות בזמן מלחמה, לעיתים ההחלטות הקשות ביותר, אלו שנראות ככניעה או כחולשה, הן דווקא אלו שמבטיחות את המשך קיומה של המערכה ואת היכולת להשיג את יעדיה האסטרטגיים. ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנושא על כתפיו את משא האחריות הכבד מנשוא, נאלץ לקבל החלטה כזו בדיוק – החלטה שמאחוריה עומדים שיקולים עמוקים ואיומים קיומיים, שהמבקרים מהיציע, גם אם כוונותיהם טובות, אינם רואים או אינם רוצים לראות.

הגיליוטינה הבינלאומית הבלתי נראית – "הקו האדום" האמיתי שנתניהו מנע את חצייתו

כאשר ראש הממשלה נתניהו דיבר על "התקרבות לקו אדום", הוא לא התכוון לכניעה לדרישות חמאס. הוא התכוון לקו אדום בינלאומי, שאם ישראל הייתה חוצה אותו, ההשלכות היו עלולות להיות הרסניות למדינת ישראל, הרבה מעבר לזעם רגעי בקואליציה. דמיינו עולם שבו מועצת הביטחון של האו"ם מקבלת החלטות מחייבות נגד ישראל, שבו בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג פותח בחקירות נגד קציני צה"ל ומנהיגים ישראלים, שבו אמברגו נשק מוטל על ישראל וסנקציות כלכליות חונקות את המשק. זהו לא תרחיש דמיוני; זהו האיום הממשי שריחף מעל ראשה של ישראל. גם ארצות הברית, ידידתנו הגדולה ביותר, הבהירה לישראל, כפי שדווח ("טראמפ העביר מסר"), שיש גבול ליכולתה להגן עליה בזירה הבינלאומית אם ישראל תיתפס כמי שגורמת לקטסטרופה הומניטרית. נתניהו, שהזהיר בקבינט כי "ישראל עומדת בפני מפולת", לא דיבר על מפולת צבאית, אלא על מפולת מדינית ובינלאומית שתכבול את ידיה של ישראל ותמנע ממנה להשלים את משימתה – חיסול חמאס והשבת החטופים.

בין פופוליזם זול לאחריות לאומית – מי באמת פוגע במאמץ המלחמתי?

קולות הביקורת מימין, מצד שותפים קואליציוניים כמו השרים בן גביר וסמוטריץ' ואף חברי כנסת מהליכוד, טוענים ל"התקפלות", ל"טעות קשה" ואף ל"אי-שפיות". קל לזרוק סיסמאות מהיציע. קל לדרוש "אפס סיוע" ולהתעלם מההשלכות. אך האם אותם מבקרים, המונעים לעיתים משיקולים פוליטיים צרים או מאידיאולוגיה טהורה אך מנותקת מהמציאות, מוכנים לקחת אחריות על הפיכת ישראל למדינה מצורעת? האם הם מבינים שהתעקשות על "ניצחון מוחלט" ללא התחשבות בנסיבות הבינלאומיות עלולה להוביל דווקא לתבוסה אסטרטגית? הביקורת שלהם, גם אם נאמרת מתוך כאב, עלולה בפועל לשרת את אויבינו ("אויבינו ל..."), המייחלים לראות את ישראל מבודדת ושסועה מבפנים. נתניהו, בניגוד להם, נושא באחריות. הוא מבין שמנהיגות אינה תחרות פופולריות, אלא קבלת החלטות קשות, גם אם הן כואבות ובלתי פופולריות בטווח הקצר, כדי להבטיח את האינטרסים החיוניים של המדינה בטווח הארוך.

הסיוע ההומניטרי – הרע במיעוטו שמאפשר את המשך הלחימה והשגת היעדים

חשוב להדגיש: ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי ומפוקח לעזה אינה נובעת מרצון לסייע לחמאס. נהפוך הוא. היא נועדה למנוע קטסטרופה הומניטרית ברצועה, קטסטרופה שהייתה מעניקה לחמאס ולתומכיו בעולם את התעמולה המושלמת לעצירת המלחמה, להפעלת לחץ בינלאומי בלתי נסבל על ישראל ולהצלת שלטון הטרור של חמאס. ללא "שסתום הביטחון" הזה, צה"ל היה נאלץ לעצור את פעולתו הרבה לפני השגת יעדיו. הבחירה שעמדה בפני נתניהו לא הייתה בין "סיוע" ל"אין סיוע", אלא בין "סיוע מבוקר והמשך לחימה עד להשגת היעדים" לבין "אין סיוע, קריסה הומניטרית, התערבות בינלאומית כפויה ועצירת המלחמה בטרם עת". ראש הממשלה בחר באפשרות, הכואבת והמתסכלת ככל שתהיה, שמאפשרת לצה"ל להמשיך במשימתו הקדושה, לחסל את חמאס, להחזיר את חטופינו ולהבטיח שקט וביטחון לתושבי ישראל, כולל תושבי העוטף הזועמים בצדק ("הפקרה או הכרעה": תושבי העוטף זועמים – ההחלטה היא למנוע הפקרה אסטרטגית!).

ניסיון מדיני של עשרות שנים מול קריאות קרב מהיציע – מי מבין את התמונה הגדולה?

בנימין נתניהו ניווט את ספינת מדינת ישראל במים בינלאומיים סוערים במשך עשורים. הוא מכיר את נפתולי הדיפלומטיה העולמית, את האינטרסים של המעצמות ואת מגבלות הכוח. ההחלטה על הסיוע לא התקבלה בגחמה של רגע. היא התבססה על הערכות מודיעין, על ניתוחים דיפלומטיים מעמיקים ועל הבנה מפוכחת של מאזן הכוחות הגלובלי. המבקרים, שחלקם חסרים את הניסיון והפרספקטיבה הרחבה הזו, רואים את הקרב הטקטי המיידי; נתניהو רואה את המערכה כולה, על כל השלכותיה הגיאו-פוליטיות. הוא מבין שבעולם של היום, עוצמה צבאית לבדה אינה מספיקה. יש צורך בלגיטימציה בינלאומית, בתמיכת בנות ברית וביכולת תמרון מדינית. ההחלטה על הסיוע, גם אם היא נראית כוויתור, היא למעשה תמרון אסטרטגי שנועד לשמר את הנכסים הללו.

האם באמת יש "אלטרנטיבה"? מבט מפוכח על המציאות הקשה

למבקרי ההחלטה קל לדרוש "פתרונות קסם". אך מהי האלטרנטיבה הריאלית שהם מציעים? האם הם באמת סבורים שישראל יכולה להתעלם מקריאות הקהילה הבינלאומית, כולל ארצות הברית, ללא השלכות חמורות? מה היה קורה אם ישראל הייתה מתעקשת על "אפס סיוע"? התשובה ברורה: גינויים חריפים, סנקציות, בידוד מדיני גובר, ואולי אף התערבות זרה לכפיית הכנסת סיוע, תוך פגיעה בריבונות הישראלית ובשליטה על המתרחש. נתניהו, במקום לבחור באופציה הפופוליסטית אך ההרסנית, בחר באופציה הפחות גרועה, זו שממזערת נזקים ומאפשרת לישראל להמשיך ולפעול להשגת יעדיה.

לסיכום, מנהיגות בזמן מלחמה מחייבת קבלת החלטות כמעט בלתי אפשריות, החלטות שמעוררות כאב ותסכול. ראש הממשלה בנימין נתניהו סופג את האש הפוליטית על החלטה שנויה במחלוקת, אך כזו שמאחוריה עומד היגיון אסטרטגי קר ורצון עז להבטיח את יכולתה של ישראל לנצח במערכה הקשה והארוכה הזו. במקום ביקורת פופוליסטית ופילוג פנימי, הגיעה העת להבנה עמוקה יותר של המורכבויות, לאמון בניסיון ובשיקול הדעת של מי שנושא בעול, ולתמיכה במאמץ המלחמתי הכולל. ההחלטה על הסיוע, כואבת ככל שתהיה, אינה סוף פסוק, אלא צעד הכרחי, גם אם קשה לעיכול, בדרך לניצחון המוחלט על חמאס ולהבטחת עתידה של מדינת ישראל.